עין תחת עין

כשלמדנו בתיכון על האח הגדול ועינו הפקוחה, סיפרו לנו שאורוול כתב על רוסיה הסטאליניסטית. דמוקרטיות ליברליות, הבטיחו, מניחות את אזרחיהן לנפשם. זה אף פעם לא היה נכון, אבל נדמה שמאז 11 בספטמבר הקרום הדק שהגן על האזרח מפני אצבעותיו החטטניות של השלטון מתאדה במהירות. וכמו כל אופנה משמעותית, גם את האזנות-הסתר ההמוניות רוצים לייבא לישראל. על שולחן הכנסת מונחת הצעה להקים מאגר מידע משטרתי שיכיל מספר עצום של מספרי טלפון וכתובות אינטרנט.

הדחף הראשוני הוא להתנגד לניסיונות הפיקוח הממשלתיים הללו, ולצאת למאבק נגד הפלישה לחדרי חדרינו. זהו מאבק חשוב אבל אבוד מראש. הסיבה היא שכלכלה כמו שלנו תלויה באגירה וניוד של מידע. צריך להעריך את האירוניה בכך שבחברות שוק חופשי כמו ארה"ב או ישראל, קל יותר לממשלה להציץ לנתיניה, משום שמדובר בחברות מוצפות-תקשורת, מטלפונים סלולאריים ועד מצלמות אינטרנט. כל שעל סוכני הממשל לעשות הוא להיטפל לאמצעי התקשורת הקיימים, וככל שהם מרובים יותר, כך גדלה כמות ואיכות המידע שניתן לדלות מהם. לכן, המאבק הליברלי על הגנת הפרטיות מועד לכישלון.

האם פירוש הדבר שככל שהטכנולוגיה תתקדם, נהפוך ערומים יותר ויותר? לא בהכרח. ישנה דרך אחרת להסיח את העין הצופייה. הדרך הזו התגבשה לא בכתבי-עת אקדמאיים ולא בכינוסים של האגודה לזכויות האזרח; היא נולדה אצל הז'אנר הטלוויזיוני הנחות ביותר, כביכול: הריאליטי. הריאליטי הוא תגובה תרבותית לשקיפות הגדלה והולכת של החיים במערב. בדרך כלל, השלטון צופה בנו. והנה, תוכניות הריאליטי מציבות אותנו בעמדת הכוח: הן מאפשרות לנו לצפות מבלי להיצפות. כמובן, הקולנוע והטלוויזיה העלילתיים הפכו אותנו למציצנים עוד במאה שעברה, אבל הם לא הלכו עד הסוף. העדות הברורה ביותר לכך היא תופעת הפפראצי.

מדוע אנחנו נואשים כל-כך לגלות מה קורה בחייהם הפרטיים של הכוכבים? התשובה הפשוטה כל-כך היא שאנחנו רוצים לחדור לחייהם של אחרים באותה מידה שבה אחרים חודרים לחיינו. הסלבס מוצגים לפנינו באותו אופן שבו אנחנו מוצגים בפני השלטון, ולכן אנחנו נוטים לחשוב שמותר לנו לדעת עליהם מה שיודעים עלינו. אבל הכוכבים, לפחות מהאסכולה הישנה, נחרדים מהשקיפות הזו בדיוק כפי שאנחנו נחרדים ממנה; הם מסתתרים מאחורי ה"אמנות" שלהם ומשתדלים לנהל סוג של חיים פרטיים. התפקיד של הפפראצי הוא להשלים את המרחק בין הפרסונה האמנותית של הסלבס לבין היומיום שלהם. זו הסיבה שההנאה מצפייה בסלבס מנענעים ישבן על השטיח האדום קטנה מהנאת ההצצה בהם כשהם משתזפים על איזה אי, בלתי מודעים למצלמות המתקתקות.

הטענה שפאריס הילטון היא לוחמת חופש נשמעת כמו מופת של כתיבה חלולה, אבל אני אנסה לשכנע אתכם שלא כך הוא. ההקבלה בין סלבריטאות וניצול מיני אולי מקוממת, אבל קלטת הסקס של פאריס מדגימה היטב שההבדלים בין חדירה תקשורתית וחדירה ואגינלית הולכים ומטשטשים.

הנה נולד לו זן חדש של סלבז: כוכבי הריאליטי. מה שכוכבי הריאליטי מוכרים הוא לא כישרון, או סוג של אמנות, אלא נוכחות גולמית, בלתי מתווכת, אל מול המצלמה. אפילו בריאליטי שנועדו לגלות את ה-X הבא, הכישרון משני לחשיפת הפחדים והתקוות, האכזבה וההיתעלות. הריאליטי מצליחה משום שהיא נותנת לנו את מה שאנחנו צריכים: מנה טהורה של חדירה לפרטיות. כוכבי הריאליטי מוכרים רק את עצמם. וברגע שאתה מוכר את עצמך, המצלמה אף פעם לא כבה. היא צריכה להיות שם גם, ובעצם בעיקר, כשאתה אוכל ומזדיין; בדיוק כמו מצלמת-אבטחה.

חשיפת-יתר כמו של פאריס הילטון הייתה הורגת זנים עמידים פחות של כוכבניות, אבל לא את היורשת; במקום להתחבא מהפלאשים, היא הציפה אותנו בעודף אינפורמציה – הוציאה תקליט, הופיעה בסרטים ובעיקר עשתה המון שטויות. מכיוון שהיא העניקה לנו גישה גמורה לנבכי חייה הדביליים, אנחנו מכורים; ברגע שחדשות על מעצרך דוחקות הצידה בשורות מעירק, את נמצאת בעמדת כוח. מה שעלינו ללמוד מכוכבי הריאליטי הוא שהם מודעים למצלמות – הן כלי בידיהם. הם משחקים איתן, חיים בשבילהן, וכך הופכים את הצופה בהם לזה שמשחקים בו.

ספקטרום רחב נמתח בין סטריפטיז מול וובקאם ובין לעשות פרצופים למצלמות האבטחה בקניון נתניה, אבל מטרתן של הטכניקות הללו זהה: היא מאפשרת למי שמבצע אותן לחוש שליטה על האופן שבו הוא נראה, נחדר, נבלע, על ידי מי שצופה בו. תחושת הביטחון הזו מאפשרת לנו לשרוד בעולם שמסוגל, יותר ויותר, להפשיט אותנו עד העצם.