לפסטיבל אינדינגב שהסתיים אתמול (שבת) לא היה שיא. לא היו בו מופע שבלט מעל כולם, רגע מוזיקלי בלתי נשכח או פיק מנצח שעוד ידובר עליו רבות ברשתות החברתיות. ובכל זאת, זה היה אירוע מדהים, אולי אירוע התרבות החשוב של השנה. כי כפי שציין עינב שיף כשכתב על היום הראשון של הפסטיבל, אינדינגב הוא הרבה יותר מהופעה זו או אחרת. הוא השלם שעולה על סך כל מרכיביו.
הרבה יותר מפסטיבל מוזיקה, אינדינגב הוא אמירה פוליטית הקוראת תיגר על הסדר הקיים. הוא חותר תחת שלושת ה-כ' השולטים בישראל 2010: כסף, כבוד, כוחניות לא בהכרח בסדר הזה. הוא פועל ללא מטרות רווח, הוא מציע חצי ליטר בירה ב-19 שקל עם צ'ייסר, בכל רגע נתון עומדים בו בסדר מופתי עשרות אנשים בתורים שונים אם זה לשירותים, לדוכני האוכל או למקלחות. בלי תלונות, בלי דחיפות, בלי אלימות (אם לא מחשיבים את התנהלותם של חלק מבלשי המשטרה האמיצים בחיפושיהם אחרי הג'וינט האסור).
אם זה בסרטים האדומים שמסמנים את הדרך ממתחם הקולנוע למתחם ההופעות, בטפטפות שמשפריצות מים על הקהל המיוזע מהבמה הגדולה או בעובדה שההופעות מתחילות בדיוק בזמן (דבר שהוא כלל לא טריוויאלי למי שנוהג לפקוד הופעות בארץ) התחושה הרווחת באינדינגב היא שלמארגנים אכפת ממך. אתה יכול להתווכח עם הבחירות התוכניות שלהם, אתה יכול להלין על סדר ההופעות, אבל אתה לא יכול לבוא אליהם בטענות אפילו לרגע על הארגון.
עוד בוואלה!
שני תהליכים שעוברים על אינדינגב מאז בא לעולם ב-2007 באו לידי ביטוי בפסטיבל הנוכחי. הראשון הוא הגירושים המפוארים מהדימוי של הפסטיבל כ"תל אביבי". אינדינגב הראשון קם בצילו של פסטיבל האינדי "חוצמזה", שמאז כבר נפח את נשמתו. הוא היה מושפע ממנו באווירה היחסית מנוכרת, בליין אפ ובעיקר בקהל הומוגני שנע בתפר שבין שני מוסדות תל אביביים מכובדים הלבונטין 7 והריף ראף.
אך עם השנים הפך הפסטיבל לישות עצמאית בפני עצמו. יותר סגנונות מוזיקליים והרבה קהל חדש, כזה שלא הכיר את רוב הלהקות קודם ולא הספיק עדיין לשכב עם הסולן. מהבחינה הזאת, החזון של מארגני הפסטיבל "לקדם יצירה אלטרנטיבית שונה ומקורית" הגשים את עצמו. הדוכן למכירת דיסקים לא הפסיק לעבוד ואין ספק שלא מעט אנשים חזרו מהפסטיבל ישירות אל המחשב שלהם לגגל את השם של הלהקה שהם ראו בפסטיבל ולא יוצאת להם מאז מהראש.
התהליך השני הוא הירידה בממוצע הגילאים בפסטיבל הנוכחי. אמנם, טווח הגילאים נותר בין 20 ל-30, אבל מרכז הכובד עבר ל-20. מדובר בתהליך משמעותי שעלול אף להיות גורלי לעתידו של המיזם החשוב הזה, ולא רק בגלל העניין הכואב שנקרא גיל ההסכמה.
ההיסטוריה של פסטיבלי המוזיקה בישראל מוכיחה כי ברגע שחבורות תיכוניסטים הופכות לרוב, הן דוחקות החוצה את הקהל הבוגר יותר, זה שעוד עשוי לרכוש דיסק של הלהקה שהוא הרגע ראה על הבמה ואהב. בשלב הבא מגיעים ההורים היאפים והתינוק חסר האונים שקשור אליהם לגוף באמצעות בד צבעוני, הערסיות השיכורות שמתרסקות על החולות כמו טייסי קמיקאזה, וכמובן החברות המסחריות שמגיעות לתת ביס בגופה הרקובה בשם האיוולת הקרויה "חיזוק המותג". פתאום הכוכבים בשמיים הם כבר בחסות סלקום, הכתום של השקיעה הוא חלק מקמפיין הצעירים של אורנג' והכחול של שמי הבוקר שייכים לפלאפון. ואתה, לעומת זאת, נותר רק עם ערימה של זיכרונות דהויים על ימים שהיו ואינם.
מה עושים בנדון? לא הרבה. האבולוציה של הפסטיבלים בישראל חזקה יותר מכל אידיאל. כמו אדם שנגזר עליו להיוולד למשפחה של קירחים, גם כאן אין כל כך מה לעשות בנדון מלבד לנסות לדחות את הקץ מבלי להיראות פתטים. הגורל הבלתי נמנע הזה הוא בסך הכול סימפטום לעובדה המבאסת שתרבות אלטרנטיבית לא באמת יכולה להתקיים לאורך זמן באקלים הלאומני/ קפיטליסטי של ישראל. לא בתקשורת, לא באמנות ולא כפסטיבל.
בהתחשב בכך, אם המארגנים של אינדינגב יצליחו לשמר את המיזם המופלא שלהם עוד, נניח, חמש שנים קדימה, זה ייחשב בגדר נס רפואי. אל תהיו עצובים. כשזה ייגמר, יבואו אחרים. כל עוד הצימאון לאירועים מסוג זה קיים, תמיד יימצא מי שירווה אותו. אסף ומתן ועשרות המתנדבים ששותפים לאינדינגב פשוט סללו את הדרך לבאים אחריהם. ותאמינו לי, יש לא מעט אנשים שעומדים בתור.