ברד ירד על מאיה ערד

מאיה ערד בסך הכל רצתה לכתוב קומדיה משעשעת על פער הדורות, אלא שבמקרה, אולי רק כמעט במקרה, יצא לה ספר נוסף בחרוזים (כזה היה ספרה הראשון). גם הוא מטפל במרכיבי הזהות הישראלית, והחברה הישראלית יוצאת בו מגוחכת למדי - מדור המדינה ועד דור ההיי-טק. היא מצדה מסתייגת מהמלה ביקורת בהקשר של המחזה שלה: "מבחינתי כתבתי קומדיה שאמורה להצחיק, ואם יש בה תוכן פוליטי ועולה בו ביקורת, זה משני", היא אומרת.

דברים שרואים משם לא רואים מכאן, כנראה. ערד, בלשנית בהשכלתה, חיה מחוץ לישראל זה 11 שנים, ובשלוש השנים האחרונות מתגוררת באוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה וכותבת משם ספרים בעברית. ברור לה שאם היתה מתגוררת כאן, לא היתה כותבת אותם.

לפני שלוש שנים הוציאה לאור רומן מקורי בחרוזים, "מקום אחר ועיר זרה" (הוצאת חרגול), שזכה לשבחים והיה לרב-מכר. הרומן, שנכתב בהשראת "יבגני אונייגין" של פושקין, תיאר חיילת במדור הסברה של חיל החינוך, שמקבלת שתי משימות - לעזור בקליטת חייל בודד מקנדה ולכתוב חוברת הדרכה על "זהות ישראלית". הספר זוכה כעת לעיבוד של הבמאי אלדד זיו ואמור לעלות בתיאטרון הקאמרי.

עכשיו מפרסמת ערד את ספרה השני, "צדיק נעזב" (הוצאת אחוזת בית) - מחזה בחרוזים, גם הוא בהשראת טקסט רוסי קלאסי, מחזה מן המאה ה-19 שנקרא "צער מתוך חוכמה" מאת א"ס גריבוידוב. ערד - חובבת מושבעת של הספרות הרוסית, שגם למדה את השפה - צפתה בו בזמן שהיתה במוסקבה והחליטה מיד לאמצו ולעבדו ברוח ישראלית. על כן, עלילת "צדיק נעזב" מתארת את ערב יום העצמאות ה-50 למדינת ישראל בבית משפחת גינוסר.

נא להכיר את הנפשות הפועלות. בראשן האם, חביבה, מורה ומחנכת בישראל, דעותיה נחרצות תמיד והיא נוהגת לגזור מן העיתון את המקאמה השבועית של חיים חפר. כך היא גוערת בבתה הצעירה: "הנוער קודם כל צריך משטר./ גבולות ברורים. פתאום יש מודה מטופשת,/ תיאוריות חדשות: זה מיותר!/ 'זכויות לילד'! שום חובות: קדחת!/ לתת? לתרום? יוק! רק לדרוש, לקחת./ ומה צמח מכל זה? דור אומלל!/ לא אלטרואיזם, לא טובת הכלל,/ שום ערכים אין - זה דור של אגואיסטים!/ איך לבלות, ומה נקנה, לאן נטוס./ אופירה אחותך, לפני גיוס,/ אימצה - לגמרי לבדה - פלוגת טנקיסטים!/ צוחקת! חצופה. ואם נלך/ רחוק יותר, אני ואבא, בגילך.../ הנוער התייצב כאיש אחד לדגל!"

בני הזוג גינוסר מזמינים את חבריהם משכבר הימים למסיבה על הדשא לכבוד יום העצמאות, לשיר קצת שירי מגל וחרב. יש להם שלוש בנות ובת זקונים אחת, כנרת, בת 17, המחפשת את דרכה. עליה לבחור בין כמה מחזרים. החבר האידיאלי, לפחות בעיני הזוג גינוסר, הוא גורי הר-סיני, איש היי-טק שהתעשר מאוד ("מכת המחץ לאויב הסורי", מתפעל גיורא, "איש מחשבים. שווה 90 מיליון!"). מולו ניצב עומר ריכטר, בנו של יוסקה המת, חברם הטוב של חביבה וגיורא גינוסר. עומר חזר עכשיו מטיול ממושך במרכז אסיה (קירגיזסטאן, אוזבקיסטאן, קווקז) ואינו מהסס להשמיע ביקורת על כל דבר ועניין. וישנו גם ידידיה בר-לבב, חוזר בתשובה - או לפחות כך הוא מציג את עצמו - עוזרו המסור של גיורא, שתמורת עבודתו לן ואוכל בביתם. וכמובן גלינה, עוזרת הבית הרוסייה, שעינה לא מחסירה דבר.

בערב החג - הלא הוא יום הזיכרון - ממהרים חביבה וגיורא לשורה של אזכרות לידידים שנפלו, הם כבר לא זוכרים מי נפל, מתי ואיפה. בערב מגיעים החברים לחצר. עומר מרגיז את כנרת בדעותיו הביקורתיות, וכדי לנקום בו היא מפיצה עליו שמועה: הוא ערבי. כך מתגלגל המחזה, ועל כל ההתרחשויות כותב לעיתון המקומי ינאי העיתונאי (שבכלל רוצה להוציא ספר אבל אין לו איפה) כתבה תחת הכותרת: "הרעות - מעשייה ליום העצמאות".

ערד, בת 34, נשואה לבן זוגה מתקופת הצבא, רויאל נץ, המכהן כפרופסור ללימודים קלאסיים בסטנפורד, ולהם תינוקת בת שנה וחצי, דריה. ערד גדלה בקיבוץ נחל עוז ואחר כך בראשון לציון. לקראת גיוסה עברה את הבחינות לגלי צה"ל אבל לא צלחה את הקד"צ (קורס קדם צבאי) של התחנה ושירתה לבסוף במדור הסברה של חיל החינוך - שירות צבאי שתרם רבות לעמדות השמאל הביקורתיות שלה.

היא למדה לתואר ראשון בבלשנות ולימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב ועשתה דוקטורט בבלשנות באוניברסיטת לונדון. לאחרונה עזבה את עולם הבלשנות ועברה ללמד דרמה וספרות בסטנפורד.

אם צריך לתייג את ערד בהתאם לאיזשהו סטריאוטיפ, אז היא התלמידה המצטיינת של הכיתה. הכל נעשה אצלה בצורה מדודה ומדויקת, מתוך שאיפה לא מוסתרת למצוינות. לראיון, שהתקיים בזמן ביקורה בישראל, היא באה ערוכה כמו לקראת מבצע צבאי - לא משאירה שום מקום לספונטניות. כל מה שהיא רוצה לומר מנוסח היטב ומודפס על שלושה עמודים, כדי שלא תיתפס לא מוכנה. "גם בספרות וגם בחיים אני לא מאמינה בלזרום", היא אומרת. "אני אף פעם לא שופכת, כל מה שאגיש יהיה מעובד ומלוטש, כדי שלא אשכח שום דבר".

ערד עזבה את ישראל בפברואר 1994, עשרה ימים לפני הטבח במערת המכפלה ופיגועי ההתאבדות שבאו לאחר מכן. מאז השתנו הרבה דברים, היא אומרת. "פעם שאלו את דניאל בארנבוים אם הוא לא מצטער שהוא לא חי פה, והוא אמר, 'גם אם הייתי מגדל כאן את הילדים שלי, הם היו גדלים בישראל כל כך שונה מזו שאני גדלתי בה, זו כבר לא אותה ארץ'. כמובן, מצער אותי מאוד להיות רחוקה מהחברים ומהמשפחה שלי ואני מתגעגעת להוויה הישראלית - אולי במנות קטנות. עזיבה וחזרה מעסיקות אותי מאוד בכתיבה. בכל ספר יש איזו דמות שמסתכלת על הכל מבחוץ. יכול להיות שהמרחק נותן לי פרספקטיבה שלא היתה לי אם הייתי גרה כאן. הייתי עסוקה יותר מדי ביום-יום שלי, נאכלת על ידי הפוליטיקה, צמודה לחדשות. ככה אני יכולה להסתכל על הנעשה באיזשהו ריחוק אירוני. לכתוב רומן שגיבורו מתנחל, למשל, זה משהו שאי אפשר לעשות מפה".

בעצם בחרת שלא לחיות כאן.

"ודאי שיש כאן בחירה. נכון שהיו נסיבות נוחות, החיים התגלגלו ככה שהלכתי ללמוד בחו"ל ובעלי הלך ללמוד בחו"ל, ואחר כך שנינו קיבלנו משרות טובות בארצות הברית, הישיבה נעשתה ישיבת קבע, אני מודה בזה, ואני לא רואה את עצמי חוזרת בזמן הקרוב. כשנסענו בהתחלה היה ברור שחוזרים. היינו נורא צעירים ולא האמנו שאפשר בכלל להסתדר בחו"ל, שאפשר ללכת לסוכנות רכב ולקנות רכב משומש אמין ונורמלי, לשלם עוד קצת ואפילו לקבל שירות תיקונים הוגן. חשוב לי להגיד שיש ספרות עברית גם מחוץ לישראל. אני לא רוצה להיתלות באילנות גבוהים מדי כמו ביאליק או שירת ספרד, אבל דורי מנור כותב שירים יפים מאוד בעברית - מחוץ לישראל. יש סופרת ישראלית שאני אוהבת, דורית אבוש, גם היא בלשנית במקצועה, שחיה בקורנל".

מפעם לפעם מזדמן לה להרצות לפני קוראים ישראלים. "בייחוד בלוס אנג'לס, זה ממומן על ידי משרד הקליטה והשיחה מהר מאוד מגיעה לעניין הירידה מהארץ", היא מספרת. "אני חושבת שהם שמחו לראות שיש סופר עברי שהוא מהצד שלהם. מישהו שם עדיין זוכר איך א"ב יהושע, שהוא איש נחמד מאוד, בא לתת שם הרצאה ופתח במלים: 'דעתי עליכם ידועה'".

את מרגישה יורדת?

"עשיתי פעם הסכם עם אמא שלי - היא תתחיל לקבל את העובדה שאני לא גרה פה, ואני בתמורה לא אקרא לעצמי יורדת".

את שם המחזה שלה שאבה מספר תהילים: "נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב", כך הפסוק מתהילים, המופיע גם בברכת המזון (בבקשה שזרעו של הצדיק לא יחסר דבר ולא יבקש לחם). ערד קצצה את חלקו הראשון של הפסוק והשאירה שתי מלים, "צדיק נעזב", ההופכות את המסר על פיו.

עומר, בנו של יוסקה, החבר המת והאידיאליסט של חביבה וגיורא, מבקש מהם עבודה, אבל הם שולחים אותו לעבוד בבניין וחקלאות. "ברור שזו צביעות אדירה", אומרת ערד. "הם מעמידים פנים כאילו הם ארץ ישראל העובדת, בעוד שהם התעשרו בגלל הקשרים שהיו להם עם האנשים הנכונים בשלטון ומתפעלים ממתעשרי ההיי-טק".

עומר, שתמיד דוקר לו או מגרד לו בזמן הצפירה והוא שונא את טקסי יום הזיכרון, אומר להם: "פירטים לתפארת ישראל!/ תופסים ושודדים בכוח/ את כל אוצרות הארץ והונה/ ובפה מלא ממהרים לצרוח:/ 'געואלד! הלכה לנו המדינה!'/ נישלתם וסילקתם וגרשתם,/ תראו אתכם: רצחתם וירשתם!/ מה, אשמים? אנחנו?! מה פתאום!/ אנחנו עם קטן, שוחר שלום!"

לערד חשוב להדגיש, שאין לה שום עוינות כלפי דור המדינה הפטריוטי. "זו קומדיית מידות שבה נחשפים כל הגיבורים בחולשותיהם", היא אומרת. "גם דור הפלמ"ח ודור המדינה, שאני כביכול צוחקת עליהם, נורא אהבו לצחוק על הזקנים שלפניהם; חיים חפר כתב את 'ערב במסחה' שצוחק על ותיקי המושבות, ודן בן-אמוץ כתב על הזקן מדגניה שלא ביקר מימיו בתל אביב - לצחוק על הזקנים זו תמה קומית אוניברסלית.

"המחאה היחידה שאני מוכנה להיות חתומה עליה היא כשעומר שואל את הנוכחים - מה לקחתם מכל התרבות הערבית הנפלאה הזאת, את הפלאפל-חומוס-טחינה? אפשר גם לשאול את התרבות הישראלית העכשווית מה היא לקחה מכל אוצרות התרבות הרוסית - את 'יש לך כרטיס מועדון?'"

דמותה של חביבה מלווה אותה שנים רבות. היא למדה בגימנסיה הריאלית בראשון לציון ושם פגשה מורות כמותה. "המון דברים במחזה הם עיבודים שיריים לדברים ששמעתי מהמורות שלי. חביבה היא דמות מלאת פאתוס. היא יודעת שהיא מגינה על משהו שהיה ואיננו, היא נלחמת בציפורניים כדי להעמיד מראית עין של כמו פעם - מסיבה כמו פעם, מלח הארץ כמו פעם. מבחינתי זו מחווה לדור של מורות שהיו והיום פורשות לפנסיה".

כדי למקם את המחזה הרוסי בישראל החליטה לשנות את טיב השמועה שנפוצה בין הדמויות. "שם הבחור יצא מדעתו, וזה כשלעצמו מספיק להרחיק ממנו את כולם. היום להגיד שמישהו השתגע זה לא נשמע חריג, והתחלתי לחשוב על כל מיני אפשרויות בעולם שבו כל הטאבואים נפרצו - אז הוא ביגמיסט? הומו? לוקח סמים? מה יכול להיות הכי גרוע? אולי פדופיל, אבל זה לא התאים מבחינת התכנים. אז נשאר ערבי".

ובאמת נראה, על פי גיבורי הקומדיה, שלהיות ערבי זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לבן-אדם.

"נכון, אף אחד שם לא אומר 'ערבי, אז מה'. הרעיון היה ליצור אווירה הזויה לגמרי, אחד סוחף את השני ואף אחד לא יכול לעצור ולשאול 'רגע, מה קרה'. כל אווירת יום העצמאות הזאת יוצרת מן ביחד. את היחס הכפול לערבי, של הערצה ובוז, לא אני המצאתי, זה קיים עוד מימי הפלמ"ח".

ערד גמרה עכשיו לכתוב רומן חדש, הפעם לא בחרוזים ובמשקל. "זה רומן שמתרחש באקדמיה ומורכב משבע נובלות. הוא נקרא 'שבע מידות רעות', וכל נובלה מוקדשת למידה רעה".

מדוע בחרת לכתוב את שני ספריך הראשונים במשקל וחרוז?

"אני מאמינה מאוד בעיצוב בספרות", היא אומרת. "הטענה העיקרית נגד החרוז היא שזה לא אותנטי, מרוב רצון לחרוז פוגעים ברעיון המקורי. אבל כל האותנטיים למיניהם גם רוצים לא לשכתב את הטקסט כדי לא לפגוע באותנטיות. אני יותר משכתבת מכותבת, ומבחינתי חרוז ומשקל הם כלי עבודה טובים - הם עוזרים לעצב, הם יוצרים הומור. מה שמאפיין אותי ואת דורי (מנור) ועוד אנשים הוא ההתייחסות למה שנכתב לפנינו. אני אוהבת חריזה מחוספסת ולא לגמרי מדויקת, ואני מרגישה קרובה לא רק לאלתרמן ולגולדברג אלא גם לנעמי שמר ולחיים חפר. אני קרובה לפזמונים שלהם, לסוג החריזה, לסוג הקריצה שלהם".