לא מהפך, אבל אחלה ספר

בשעה שהגימיק השתול היטב ב"באבא גי", היחסים של הגיבור עם אבא שלו, מסיט את הדיון מספרו של יונתן יבין לעבר שאלות על יחסיו עם האבא האמיתי והמפורסם שלו, חיים, הספר עצמו מתנשא הרבה מעבר לכך. "באבא ג'י" הוא ספר שדן בהיבטיה השונים של האקוסטיקה של הנפש. מצב הרוח שאפשר לשמוע רק עמוק בתוכנו. בשל כך, בשורה התחתונה, מדובר בספר טוב.

אפשר לחשוב שיבין ג'וניור משתמש באבא שלו, כלומר קשה לחשוב אחרת. אבל אפשר להיות נדיבים יותר ולומר שצריך לא מעט אומץ כדי להיות הבן של חיים יבין ולא לנסות לברוח ממנו. התגובות הראשוניות ששמעתי על הספר, תגובות שהתעצמו ביתר שאת לנוכח הכתבה ב"שבעה ימים", בה פרש את יחסיו הבעייתיים עם אביו, הביעו רתיעה מהשימוש היחצ"ני שביצע יונתן בחיים. למעשה השאלה לא צריכה להיות האם יונתן משתמש באבא שלו, אלא לשם מה הוא מסתייע בו. יש לזכור שיבין לא הביא פתק מאבא כדי לקבל תוכנית טלוויזיה (בטלוויזיה שלנו זו על פי רוב תכונה מספיק טובה כדי להתקבל). בישראל, מדינה שבה כמעט בלתי אפשרי להתקיים כסופר, כל קידום מכירות ספרותי הוא אמצעי שמצדיק את המטרה.

יבין נחלץ ממלכודת הרומן הראשון, המלכודת שמאלצת אותך לנסות לכלוא בבת אחת את כל מה שאתה חושב על החיים - וחושב גם שיש לך גם סיבה טובה לומר אותם. יבין לא ניסה ליצור מהפך – ואני לא מבטיח שזו תהיה ההתייחסות האחרונה פה למר טלוויזיה - בספרות העברית הצעירה. אדרבה: החומרים שמרכיבים את הספר מהווים את מתכון החיים השגור אצלנו בגיל שבין אחרי צבא, לגיל שבו אתה עדיין לא מוכן לדבר בקלישאות אבל מתחיל להבין שהן נכונות. גיל 30-35, היינו. גראס, הודו, הורים על תקן מורי דרך, חבר מהצבא, אקסית מהתיכון, זיון פה, זיון שם, אהבה, שירי ארץ ישראל, ועוד פעם הודו ועוד פעם היחסים עם האבא שפעם היה במלחמה והיום יש לו חברה גדולה לנהל. כמו מהדורת "מבט", החומרים בספר ישראליים למהדרין.

מכל מקום, העלילה מגוללת את סיפורו של נדב, צלם בשלהי העשרים שלו, שבוחר לחזור לטיול בהודו כמו שעושים אחרי הצבא. האבא, הומופוב ומאצ'ו ישראל מהזן שהולך ונכחד (איך הדור הבא יתמודד עם האבות שיצמחו מדור הגבר הרגיש, אני לא יודע), משוכנע שהבן שלו בורח. מלהתחתן, מלעבוד, מלהיות כמוהו. בסוף הם מחליטים לנסוע יחד. השניים ניסחו הסכם מורכב לפני הנסיעה, כולל תת סעיף סמים שהוסתר מהאמא, שייאפשר להם לחיות יחד.

אלא שהודו, על שלל התובנות הרוחניות שלה, משבשת לחלוטין את הקשר הבעייתי מלכתחילה בין האב לבנו, דווקא כשהאב מחליט, תוך כדי היחשפותו לעולם המזרח, לעשות שלום עם עצמו. במהלך הטיול נדב משחזר גם את האהבה הבלתי אפשרית שלו לשלומית, אבל התהליכים שהוא ואבא עוברים ביחד ולחוד מאיימים לפורר – פיזית ממש – את המשפחה כולו כשהם שבים לארץ.

הכתיבה של יבין נעימה, קולחת, מעבה את השפה הרזה אבל לא פונה לכיוון גבוה מדי. דווקא ניסיונו כעיתונאי ב"הארץ" מחבל קמעה, כמו אצל רוב העיתונאים שכותבים גם ספרים, באיכותו כסופר. שנינויות טובות לעיתון – "מארחת בחוטיני שנדחף כירורגית לחריץ משכה אותי.." – מקבלות אימפקט פחות משעשע כשהן כתובות בספר. גם הממד הירושלמי באישיותו של יבין ניכר, עם סלנג מאותגר כרונולוגית כמו "אשכרה היא רוצה אותי" או "מזדיינים כמו שפנים". אבל יבין, וזו הנקודה החשובה, כתב ספר אטרקטיבי לקריאה, ספר שמשאיר אותך עם מוח חם ממחשבות גם לאחר שסיים את תפקידו הרשמי כחומר קריאה.

דווקא הלייטמוטיב שהעניק את השם לספר, "באבא ג'י" - הגורו שמעניק לנדב עצות לחיים - הוא האלמנט הפחות מעניין בסיפור. ולאורך הספר מהדהדת השאלה מדוע בכלל צריך לשאוף לשדרג את אבא לעמדת החבר הכי טוב? התוצאה ההרסנית של הניסיון הזה ב"באבא ג'י" מציבה סימן שאלה על האפשרות של האופציה הזאת.

בסיכומו של דבר, הספר מציע שתי הנחות שמוציאות זו את זו: או שהסופר הצעיר מצדד בסדר החברתי הישן: הורה הוא רק הורה, לעולם אל תנסו להצית עימו ג'וינט; או שליונתן יבין יש מספיק ניסיון פרטי כדי לטעון בפנינו שמי שרוצה להיות גם אבא וגם החבר הכי טוב של הבן שלו, צריך להיות קודם כל בנאדם.