בעשור האחרון נדמה שיותר ויותר מוזיקאים טועים לחשוב שעירבול אקראי של ז'אנרים הוא כל מה שנדרש כדי להפוך כל אמן ל"פורץ דרך". כמובן שתמיד אפשר ליהנות מעוד סיבוב של המשחק הפופולרי "זהה את ההשפעה", אבל זה לא יהפוך את המהלך הזה (בואו נקרא לו "הטרנטינו") להרבה יותר מקיצור דרך ליצירת חיבור רגשי. קצת כמו שיחה שכל המשפטים בה מתחילים ב"זוכר כש...", זאת אולי דרך נחמדה להעביר את הזמן אבל אף אחד מהצדדים לא יגלה בה שום דבר חדש.
גם המוזיקה של ריף כהן היא סלט גדול של סגנונות שמצליב בהנאה פופ צרפתי עם פאנק מלוכלך, ראי אלג'יראי ורוק סיקסטיזי, ואין ספק שמדובר בסלט רענן במיוחד. אך מה שהופך את אלבום הבכורה שלה, "A Paris", לאחד מאלבומי השנה בישראל ובכלל הוא מאפיין בסיסי שלאחרונה קצת קל מידי לשכוח. "A Paris" הוא קודם כל ערימה של שירים מעולים.
שתי דמויות מעצבות את השקפת העולם של האלבום הזה. סבתה הטוניסאית של כהן שתמונת ילדותה מתנוססת על עטיפת האלבום, ואמה הצרפתיה, פטריסיה אורי כהן, אשר תרמה לבתה מילים לרוב שירי האלבום אחרי שנים של כתיבה למגירה. שתיהן מסמנות סוג של נשיות מלאת תשוקה ושמחת חיים שחוגגת תענוגות פשוטים אהבה, מוזיקה, קבלת השונה. המילים של פטריסיה אורי כהן מלאות בתום לרגעים כובש ולרגעים מתיילד, אך הן מאוזנות לרוב בעזרת העיבודים המחוספסים שגוררים את השירים הרומנטיים דרך הפיח העירוני של הכאן והעכשיו.
שלושת הסינגלים הנפלאים, "A Paris", "J'aime" ו"רוצה פרחים", יכולים ליצור את הרושם המוטעה שזהו אלבום מוזיקת עולם קליל אבל השיאים האמיתיים של האלבום טמונים ברגעים הקשים יותר שלו. "משוך בגופי" העוצמתי והנואש הוא השילוב הטוב ביותר בין מזרח ומערב מאז "לב שלם" של סחרוף, ו"Jean Qui Rit, Jean Qui Pleure" מהפנט על ידי שימוש בתבניות מוזיקליות חוזרות ונשנות במין גרסה מודרנית למוזיקת הגנאווה הצפון אפריקנית. מעל כולם מתנשאת הבלדה היפיפייה "Chut
". מעל לגיטרה הבודדת של עוזי רמירז (שעושה עבודה נפלאה לאורך כל האלבום) כהן שרה את המילים של אמה על הצורך הבלתי פוסק לנדוד בטון כמעט עייף. כזה שגורם למשפט "אני חופשי, אני ציפור" להישמע פחות כמו רגע של התעלות ויותר כמו השלמה עצובה.
כהן, זמרת ופסנתרנית מחוננת בעלת תואר במוזיקולוגיה, יכולה היתה להתפזר עם הכישרון שלה לאלף כיוונים שונים, מה שהופך את החזון המוזיקלי הייחודי והמגובש של הבכורה שלה למרשים עוד יותר. חדוות הגילוי של מוזיקאית שסימנה לעצמה פיסת קרקע בתולית שכולה שלה מורגשת לכל אורך האלבום, וגם ברגעים הדרמטיים ביותר מרחף מעל ל-"A PARIS" חיוך רחב. בזמן שהמיינסטרים מסיים עוד שנת בצורת, הצליל הייחודי והקוליות חסרת המאמץ של כהן בולטים למרחקים. כמו פרח שבוקע מהאספלט האפרפר, ריף כהן פורצת עכשיו לא בגלל הצבעוניות הרב תרבותית שעל פני השטח אלא בזכות העוצמה שטמונה אצלה עמוק בשורשים.
בית התקליט עם ריף כהן
מה חשבתם על האלבום של ריף כהן? ספרו לנו בפייסבוק