הפער בין הימים בהם עידן רייכל היה חבר בלהקת בוטן מתוק בקרקס לבין מעמדו כיום, שהלו"ז שלו סגור עד 2052, הוא גם הפער בין העיסוק ביצירתו מצאת אלבום הבכורה ב-2002 ועד הופעה בטקס הענקת פרסי נובל ב- 2010. האסוציאציות הראשונות שעורר הפרויקט של עידן רייכל, מימי הסינגלים "בואי" ו"אם תלך", עסקו בעיקר באלמנט ההפתעה העצום שליווה את ההצלחה של רייכל, ובזעיר אנפין גם את הדיון שהוא עורר בתפקיד החברה האתיופית. האלבום השני של הפרויקט כבר קיבע אותו כתופעה ישראלית משגשגת ויציבה, בזכות "ממעמקים" (שיר העשור של ערוץ 24) ובאלבום השלישי רייכל כבר יצא מהשיח הישראלי, והפך ליוסי בניון של עולם הפופ הישראלי; האיש שמתראיין לניו יורק טיימס והנציג שלנו במסיבות פרטיות ב-LA.
באף אחד מהמקרים האלו, לטוב ולרע, לא נדו?ן בעצם המעשה המוזיקלי שרייכל יצר בפחות מעשור של פעילות. לאורך האלבומים האלו, רבים (כולל החתום מעלה), ניתחו את השפעתו של רייכל על עולם המיינסטרים הישראלי ושפטו אותו לטוב ולרע; בעיקר לרע: נכתב על הטקסטים הבעייתיים, על הרדיפה המוגזמת אחר אותנטיות, על השכפול של התשוקה הישראלית לצלילים של הרכבי כלום כמו אניגמה.
"הביתה הלוך חזור", האלבום המשולש החדש של הפרויקט של עידן רייכל (שכולל שני אלבומי הופעה ודיסק של שירים שנאספו בדרך) מאפשר נקודת מבט רחבה יותר על הפעילות של רייכל לאורך השנים, שהיא קודם כל מרשימה ללא קשר לאיכות המוזיקה: יוצרים ישראלים עובדים במשך שנים על יצירת מותג ומסיימים על ארבע בווילה של "היכל התהילה". הם שרו קלאסיקות, ואחר כך נדרשים לבצע אותם במשך 30 שנה בעשרות אלבומי אוסף.
בפחות מעשור עידן רייכל הצליח ליצור מפעל להיטים השווה מיליוני שקלים, מבלי, בעצם, לוותר על דבר מלבד סגנון חיים של רוק-סטאר, מה שממילא לא עניין וורקוהוליק כדוגמתו. עידן רייכל הוא המוזיקאי הישראלי לא יהודי, לא מגוייר ולא נעליים - המצליח בעולם, מבלי לעבור שלב אחד רציני במטחנת בעולם הבידור הישראלית, וזה הישג גדול בהרבה מלפוצץ את נוקיה פעם בשבועיים.
האזנה לחלקי ההופעה של "הביתה הלוך חזור" מגלה גם שהאוזניים הקשוחות שפטו את רייכל לחומרה, לפחות בתפיסת הקונספט שיצר רייכל. בז'אנר הכללי מדי המכונה "מוזיקה ישראלית", רייכל הוא אחד מחמשת או ששת האמנים היחידים כאן שיוצרים משהו שאין לו תחליף בעולם. השילוב בין הבנה אבסולוטית בכללים ובקודים הפנימיים של מוזיקת עולם לצד שליטה פנומנלית בתדרים האהובים על האוזן הישראלית (סוג הזמרת, ליין הקלידים, ת?כנות התופים) עושים את ההופעה של רייכל, כפי שזו נשמעת באלבום, לחוויה הכי גבולית שבין ליטוף לדגדוג, לרוב לצד הליטוף.
הדבר בולט גם בלהיטים של רייכל, שמושרים טוב בהרבה בלייב מגרסאות האולפן ("אם תלך", "הנך יפה" שבו רייכל מתגלה שוב כמבצע בסדר גמור), ועוד יותר בשירים שאינם להיטים באלבום והם בשפה שאינה עברית, כמו "Ayal-Ayale" ו-"Back to Jerusalem".
אלמלא רייכל היה דמות מוכרת כמעט בכל בית בישראל, איש לא היה מאמין שהם נכתבו בידי יוצר ישראלי וההיטמעות שלהם בעולם היא מושלמת. התחושה מהאזנה לשירים האלו וגם לחלק משירי האלבום השלישי במארז ("Say God" המצוין) היא אכן אותו מסע בתוך עולם צלילים רחב ועשיר מאד, שאולי לא מנסה להתגרות ולעצבן את המאזינים, אבל הוא בהחלט מעורר מחשבה על היכולת של מוזיקאי מכפר סבא לחבר חמש יבשות בשיר אחד.
"הביתה הלוך חזור" מוכיח שעידן רייכל הוא מוזיקאי בחסד ויוצר פופ חשוב, שאפשר לאהוב או לשנוא, אבל כבר עכשיו אפשר לקבוע שההשפעה שלו על המוזיקה הישראלית בזמן פעילותו היא מכריעה. בשנים הקרובות המוזיקה הישראלית תנוע יותר ויותר לכיוונים שרייכל פתח עוד בימים של "בואי" ו"מדברים בשקט" ומצד שני, יהיה מרתק לשמוע את העתיד המוזיקלי שלו, כפי ששירים כמו "Say God" מעידים עליהם.
במעמדו, כשהוא קונצנזוס ישראלי (שתומך, כמו הרוב, בהטלת סנקציות על אמנים שלא שירתו בצבא), רייכל יכול להרשות לעצמו לדחוק בגבולות שהציב לעצמו ולהגיע קרוב לאותו גראמי מיוחל, בעיקר בהעמקה במוזיקת העולם, על חשבון הדיוק המושלם שלו בפענוח הטעם הישראלי הרחב. רבים חייבים לאכול את הכובע מולו, על מילים קשות ומזלזלות באיש שממילא הסתכל על הכל מגבוה. עכשיו, כשהוא המועמד הישראלי המובהק ביותר לגראמי, הכיוון לא צריך להיות "הביתה הלוך חזור", אלא רחוק, כמה שיותר.
"גראמי? מי יודע אולי זה יקרה" - ראיון עם עידן רייכל