אריק ברמן לא גילה את בוב דילן בתחילת הקריירה שלו. לפחות זה לא נשמע כך בשני אלבומיו הראשונים, אלו שהפכו אותו מחניך אלמוני של בית ספר רימון לרב שגל שעושה נשים בעמידה, ארבע פעמים ביום בשעות הפלייליסט. אלבומו השלישי, "הקלטות מרתף", כבר לא רק שאב את שמו מאותה סדרת הקלטות מפורסמת של דילן אלא גם את רוח הנוודות שאפפה את שיריו.
עתה, עם יציאתו לדרך לפרויקט המעט מגלומני הכולל אלבום מרובע ("גבר, אישה והווילדרנס") ממנו יצא החלק הראשון, "אוי הלב הפתי והמגוחך", ברמן כבר מסתכן לגמרי והולך ראש בראש עם אותה הוויה דילנית של מסע נטול קורת גג קבועה (ברחבי ארצות הברית וקנדה) ותיעוד אובססיבי של תחושותיו ומפגשיו באותו מסע.
אין שום בעיה עם חיקוי מסורת שדילן יצר, כמו שבסוף כל חיבור בין דיסטורשן לפופ אתה מוצא את ג'ון לנון ופול מקרטני. הרי גם עמיר לב סיפר סיפורים והשפיט את לב מאזיניו, בזכות יכולת נדירה לעבד טכניקה לתוך מציאות שדילן עצמו לא יכול להכיר. זו מהות היצירה בעברית וב"אוי הלב הפתי והמגוחך" ברמן מהמר על כל הקופה וטוען שהוא מסוגל לאתגר, כלומר להשתמש בכל שטיק אפשרי של הקאנטרי-בלוז-סיפור טוב של דילן ועדיין לצאת מזה בתור יוצר מקורי ומרענן.
עוד בוואלה!
אבל הבעיה של ברמן היא לא שהוא מחקה את דילן, בטח לא יותר משאמנים אחרים בארץ ובעולם חיקו אותו. הבעיה היא שמבין העברית היפה שברמן כותב בה, מתגלה אישיות לא מעניינת, שזו בעיה המוכפלת שבעתיים כששמונה מתוך תשעת השירים באלבום כתובים בגוף ראשון. "לא הצלחתי להתאהב בך בשישית", למשל, הוא עוד סיפר ברמני קלאסי של "זה לא אני, זה את", שגם אם קשה להתכחש לכישרון המלודי של ברמן ליצור שיר שייטחן היטב ברדיו, הוא משהו שאפשר לוותר עליו באלבום רביעי עם יומרה כה גבוהה.
גם "היי רות, איך עובר לך החורף בלעדי?", שייך לאותו סוג שירים שברמן כבר מזמן היה צריך להיפטר מהם, כי בסופם קשה למאזין הסביר להגיד "אני מזהה את עצמי בשיר הזה". התחושה בשירים של ברמן היא שהוא פשוט לא מעוניין לעורר תחושות כאלו בקרב מאזיניו ובכך הוא דומה לדילן למען האמת, אולם דילן, מה לעשות, הצליח בכך גם מבלי להתכוון.
בנוסף, ברמן ומפיקו המוזיקלי הקבוע משה לוי כלואים באותה מכונת זמן מוזיקלית של אלבומיו הקודמים, כך שהם אולי הגיעו לדילן, אך טרם הגיעו לברייט אייז למשל, או ליוצרים אחרים ששכללו את הסינגר-סונגרייטינג שדילן הוא אבות המזון הבסיסיים שלו. כך, השימוש בכינורות וקולות רקע ("עין תחת עין ולב תחת לב", "איזה אושר באי הכמה בבית סבתי"), למשל, לא מצליח לתמוך באותו עושר רגשי שברמן מנסה להציג באלבום.
עוד בוואלה!
בכל אלבום של ברמן היה את השיר הזה שמתוכו בכלל נפתח החריץ שאפשר לצפות ממנו להתקדם ולהשתפר בכל פעם מחדש. "יום חדש נפלא" הפוצע היה כזה באלבום הבכורה, "לילי מרלין" היה הכוכב הבודד של "הקלטות מרתף".
באלבום הנוכחי, ברמן מצליח לפגוע פעמיים: הראשון הוא "מחשבות בהמתנה לתאו הפצוע באורווה", בו ברמן מתחשבן היטב עם הרגלי הנשים של אביו ככל הנראה ("זוכר את אבי מביא רכבת בחורות הביתה") ומזכיר את הפצע הפתוח שלו עם הוריו בו טיפל ב"יום חדש נפלא". השיר השני הוא "רס"ן נידל חסן", שיר מעולה של ממש שבו ברמן, שומו שמיים, מצליח שלא לעסוק בעצמו ולגשת לסיפור טרגי עם סוף אכזרי וכואב מבלי לשפוט את גיבוריו ובכך להעביר את מלוא העוצמה של האירוע בו הוא עוסק.
"רס"ן נידל חסן" הוא לא רק השיר הטוב בקריירה של ברמן, אלא המפתח להבנה כיצד בכל זאת יוכל המוזיקאי המוכשר הזה להפוך גם לאמן שמחזיק יותר משני שירים טובים באלבום: השוני בין הכתיבה של ברמן בגוף ראשון לסיפור שבו הוא כלל אינו צד הוא תהומי. כשברמן כותב על עצמו הוא מעורר בתחילה אנטגוניזם ולאחר מכן אדישות. לעומת זאת, כשהוא עוסק בדמות עלומה, אפילו לא ישראלית, ברמן מתגלה כאדם רהוט ואינטליגנטי. אמנים הם עם שמלכתחילה עסוק רוב הזמן בעצמו והגאונות שלהם היא לגרום לנו לחשוב שהם בעצם חושבים עלינו. כשברמן יצליח לבצע את המעבר הזה, יהיה אפשר גם להזכיר ברצינות את דילן בהקשר שלו.