הבשורה על מכירתו של הסרט "ללכת על המים" לכ-30 מדינות בעולם (שישלשלו כמיליון דולר לכיסי המפיקים הישראלים) עוררה את קנאתי דווקא בקולנוע האיראני. קולנוע אדיר וצנוע המצליח להוציא מהמדינה הלא הכי יפה את הצדדים היפים ביותר באנושות כולה. נדמה שהקולנוע הישראלי, לעומת זאת, מצליח להגיע לחו"ל בימים אלה רק כשהמצלמה מכוונת לפלסטין, לשטחים הכבושים. יש בזה היגיון בהתחשב בעובדה שהכיבוש הציוני הפך לסמל עבור רבים בעולם לאחד המעוזים האחרונים של הקולוניאליזם הישן והרע. קשה למצוא את הצדדים היפים במדינה שמייצרת הרבה יותר גופות מקולנוע, אבל "ללכת על המים" מצליח להוציא את הטוב החבוי במקום הזה, כמו גם להצביע בבהירות על הכיעור הישראלי.
סרטם המקסים של איתן פוקס וגל אוחובסקי יעשה טוב לגויים לא בגלל הלקאה עצמית אלא בגלל חשבון הנפש לגבי נושאים מורכבים וטעונים, כמו תסביך הקורבן שלנו, היחס של ישראלים לגרמניה האחרת, ההתמודדות עם האופי הלאומי שלנו וההתמודדות של הגרמנים עם ההיסטוריה שלהם. על רקע אזכור מתמשך של פיגועים בערי ישראל מנסה ההומו הערבי (המגולם על-ידי יוסוף סווייד המהמם) לומר: "אתם היהודים, כל הזמן עסוקים במה שעשו לכם ובמה שלא עשו לכם. אולי אם קצת הייתם נרגעים מהעבר הזה שלכם הייתם יכולים לראות...". אבל הגבר הישראלי, בוגר צה"ל, משתיק אותו. דווקא ההשתקה גורמת לאמירה הזו להישאר תלויה לאורך כל הסרט.
אבל "ללכת על המים", יותר משהוא סרט על שואה וכיבוש, הוא סרט על הומואים וסטרייטים. פוקס מצליח לייצר אנרגיה אירוטית כמעט בכל סצינה שמופיעים בה שני גברים, והופך את הסרט לסקסי ומצחיק אבל גם לכזה הדן ברגישות באפשרות לידידות טראנס-סקסואלית אמיתית בין הומו לה?טרו. בניגוד לאמירות על השואה והכיבוש, בנושא הזה הוא מייצר מציאות מורכבת ועדינה יותר. העירום הגברי שנחשף בפנינו בסרט הוא רק רקע להתערטלות הגברית שנעה על הציר שבין אחווה צבאית מסביב למדורה וכיבוי צופים משותף ל"שיחת בנות" בבר הומואי בברלין בנושא התפקידים השונים במיטה.
הטיפול האמיץ בנושאים הללו מוטל על כתפיהם המסוקסות של ליאור אשכנזי, בתפקיד אייל המאצ'ו הישראלי, וקנוט ברגר בתפקיד אקסל ההומו הגרמני. אייל הוא מחסל של המוסד שרוצח אנשים ללא נקיפות מצפון ומתעקש "להקדים את אלוהים". הוא חלק מחוד החנית של המפעל הציוני האכזרי. אני מכיר את המאצ'ו הזה, אבל קשה שלא לסלוח לדמות המרובדת והדינמית של אשכנזי, שכאילו מיטיב להתמודד עם פחדיו ומעצוריו של אייל. אקסל הוא במידה רבה הנגטיב הפוזיטיבי של אייל. הימנעותו מלשכב עם גברים גרמנים מעידה אולי על התמודדות לא פתורה עם העבר המשפחתי והלאומי שלו, ממש כמו זו של אייל - בן לניצולת שואה. החרמת בני הלאום שלו במיטה היא הגירסה ההומו-גרמנית להחרמה הישראלית של מוצרים גרמניים.
הצלם טובי הוכשטיין צילם את אייל ואקסל בתוך הנופים הכי יפים בארץ. גדולתו בכך שהוא צילם את המקומות הללו כמו שהם, ללא נופך תיירותי מעבר למה שהם באמת. אין קדושה בכנרת ואין מאגיה בבוץ של ים המלח. גם בכותל כבר אין צורך להטמין פתק (כשאפשר לשלוח פקס). למרות נטרול האופי התיירותי של הסיור בארצנו, אפשר לקבוע שהסרט פונה לחו"ל לפחות כפי שהוא פונה לקהל הישראלי. כך לדוגמה מתגאים עמיתיו של אייל בכותרת עיתון מחו"ל המתעדת את תוצאות פעולת ההתנקשות שביצע. החוכמה של פוקס מתבטאת בין השאר ביכולתו לגרום גם למי שלא נולד כאן לחוות עד כמה מגוחכת המשפחה הגרמנית הבורגנית בניסיונותיה לרקוד ריקודי עם לצלילי "ערב בא" של שושנה דמארי.
גם סופו של הסרט תפור לפי הסטנדרטים האמריקאיים להפי-אנד מושלם. אם ב"יוסי וג'אגר" נתן לנו פוקס להתבוסס במררת החיים האכזריים בגיהנום של המזרח התיכון, כאן יש ניסיון דווקא להתרומם אל מעבר לתחלואי החברה והאדם הרגילים ולהתחבב על הצופים בעזרת אופטימיות קוסמית. אני קונה סופים טובים בזול, אבל לחלק מחבריי שצפו איתי בסרט היתה בחילת מתיקות. אולי המציאות הנשקפת מבעד למהדורות החדשות מצליחה לפגום גם ביכולת של הקולנוע הישראלי לשכנע שיהיה כאן טוב. אולי אנחנו אוהבים לסבול. כך או כך, "ללכת על המים" מהווה לבנה חשובה בבניין התרבות הישראלית הבנויה על חורבותיה של תרבות אחרת. זו שנקברה באירופה וזו שאת שרידיה ניתן למצוא עדיין בין הירדן לים התיכון.
ישבני אומות העולם
18.3.2004 / 9:59