השנה העולם חוגג 100 שנים לתיאורית היחסות של איינשטיין, שפורסמה ב-1905. אולם, גם פרויד פרסם תיאוריה מהפכנית בדיוק באותה שנה, שגם היא הביאה לדיון של מאה שנים: התיאוריה על האורגזמה הנשית הנרתיקית. הסיאטל טיימס מדווח על מחקרים חדשים בתחומים גנטיים, אבולוציוניים וסקסולוגיים שממשיכים לבחון את התגובה הגופנית המורכבת הזו.
פרויד, לפני 100 שנה, הציע בתאוריה שלו כי על האורגזמה הנשית שעד אותו רגע איש לא הכיר רשמית בקיומה להתמקד במערכת אברי הרבייה. הוא היה מודע לעובדה שנשים רבות חוות ריגוש מיני בשל גירוי איבר קטן אך רגיש בשם הדגדגן, אבל טען שסוג כזה של אורגזמה היא "ילדותית". הוא הגדיר כל אישה שלא העבירה במהלך התפתחותה שלה את מרכז הרגישות שלה אל הנרתיק כ"פריג'ידית".
בניגוד למה שחשב פרויד, מחקרים מודרניים בתחום המיניות מראים כי בעוד ש-95% מהגברים חווים אורגזמה מחדירה כמעט בכל פעם, רק 25-30% מהנשים מגיעות לסיפוק כמעט בכל חדירה. בין 35-40% מגיעות לאורגזמה מחדירה מדי פעם, והשאר, קצת יותר מ-30%, אינן מסופקות מחדירה לעולם.
האבולוציה של האורגזמה
בספרה "המקרה של האורגזמה הנשית דעה קדומה והטיה במדעי האבולוציה", פילוסופית המדע אליזבת לויד טענה, כי מקורו של המגוון הרחב הזה נעוץ בכך שהאורגזמה הנשית לא התפתחה כדי למלא מטרה מסוימת. סביר להניח שהיא דווקא תוצר לוואי של האורגזמה הגברית, כפי שהתכווצות הפטמות של הגבר היא תוצר-לוואי של תגובת הפטמות הנשיות - רעיון שהוצע לראשונה על ידי הביולוג דונלד סימונס ב-1979. התיאוריה הזו זכתה לשבחים מהמדען סטיבן ג'יי גואולד, אך מדענים רבים פסלו אותה מעיקרה.
תיאוריה אבולוציונית פופולארית יותר גורסת כי האורגזמה הנשית מסייעת לפוריות, כשהתכווצות השרירים מושכת את הזרע עמוק יותר לתוך הנרתיק.
לויד מתנגדת לתיאוריה הזו, כשהיא מצביעה על כך שהשרירים יכולים להתכווץ גם ללא אורגזמה, ושנשים נכנסות להריון ממין מהסוג המאכזב בדיוק כמו מהסוג מלא הזיקוקים, עד כמה לא הוגן שזה נשמע. בנוסף, אורגזמה היא לא חלק הכרחי במוטיבציה הנשית לקיים יחסי מין.
לויד מציינת כי אותה אורגזמה מתרחשת לעיתים גם אצל חלק מבעלי החיים, וגם אצלם היא אינה מקושרת בהכרח עם התרבות. בסוג מסוים של קוף פרימאטי הנקרא "מקק גידם-זנב", לדוגמא, מדענים גילו כי נקבות מועטות מראות סימנים של אורגזמה כשהן מזדווגות עם זכרים בלהקה, אך הן חוות ריגוש מיני מופגן כשהן מחככות את האיברים ההכרחיים כנגד גבן של נקבות אחרות.
ההנאה נודדת מהדגדגן לנרתיק וחזרה
באמצע המאה, לאחר דיון ארוך, המחקרים השיטתיים של אלפרד קינסי מיקמו מחדש את מרכז ההנאה הנשית בדגדגן, בניגוד לדעת פרויד שכזכור, טען שעליו לנוע אל הנרתיק. קינסי גילה כי הדגדגן הוא לא רק אחד ממרכזי ההנאה, אלא הוא הכרחי גם להנאה מחדירה. האורגזמה הנרתיקית חזרה לכותרות עם גילוי נקודת ה-ג'י, הממוקמת בחלק הפנימי של הנרתיק, ומקורה באותה פיסת רקמה שאצל הגברים מתפתחת לבלוטת הערמונית (פרוסטטה).
מדענים עדיין בוחנים את סוג האורגזמה הזה, והאם הוא שונה במהותו מהסוג הנגרם בזכות הדגדגן. המחקרים האחרונים, אומרת לויד, מראים כי לא לכל הנשים מספיק רקמת ג'י כדי לחוש בקיומה של נקודת ג'י.
בתחילת יוני, השנה, מחקר חדש שנערך בבית החולים סנט תומאס בלונדון בחן שוב את מגוון האורגזמות הנשיות וגילה שהגיוון נובע לא מנוירוזות, כמו שהציע פרויד, אלא מהאפיון הגנטי שלהן. במילים אחרות אחרי מאה שנים, הצורה בה אישה חווה אורגזמה איננה "נכונה" או "לא נכונה", בדיוק כפי שצבע שיער או עיניים אינו יכול להיות נכון או לא.
פרויד, לאחר כל התיאוריות, עדיין קרא למיניות הנשית "היבשת האפלה", כשהוא רומז שהוא אינו מבין את המין הנשי כלל. המדע המודרני חוקר את האורגזמה לעומק כבר מאה שנים... אבל למרבית הגברים, נשים הן עדיין בגדר חידה.