וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מהבליץ ועד ה-9/11: העולם מתמודד עם התקפות

טליה שחר

8.5.2010 / 20:01

ועדות חקירה שהוקמו בעקבות ההתקפות הקשות ביותר שידעה ההיסטוריה, מצאו שלל ליקויים שהביאו לעלייה במספר האזרחים שקיפחו את חייהם. וואלה! חדשות עם שלוש דוגמאות בולטות

11.9.2001: פיגוע בבנייני התאומים בניו יורק

2,973 בני אדם, ו-19 החוטפים, נהרגו כתוצאה מהתקפות ה-11 בספטמבר בארצות הברית. מחקירה שערכה ועדה פדרלית בעקבות האירועים, עולה כי העובדה שאנשי ההצלה נאלצו לקבל החלטות מהירות בנושאי חיים ומוות על בסיס תקשורת לוקה בחסר, תרמה לעלייה במספר הקורבנות בבנייני התאומים שבמרכז הסחר העולמי.

דו"ח הוועדה עולה כי באותו יום סבלו הכוחות בשטח מעודף תקשורת ברדיו של המחלקות, חוסר הלימות בי התדרים של המחלקות השונות, ומחוסר יכולת להפיץ את המידע בצורה יעילה למוקדי החירום הטלפוניים. לפיכך, מוקד החרום הטלפוני של המשטרה 911 לא שולב בצורה יעילה במערכת החרום הכללית. למעשה, המוקד הטלפוני לא היה ערוך לטפל באסון בסדר גדול כה גדול. המוקדנים היו מקור המידע הכמעט יחיד של האנשים בבניינים ובאזורים הסמוכים להם. למרות שהכבאים הורו על פינוי מלא של שני הבניינים בשעה 8:57, ההוראה לא הועברה למוקדני המשטרה ולמוקדני הכבאות, שבמשך שעה המשיכו להמליץ לאזרחים לא להתפנות באופן עצמאי, ללא קשר למיקומם בבניין- מעל מוקד הפגיעה או מתחתיו. המוקדנים גם לא עדכנו את האנשים בקומות העליונות כי החילוץ האווירי נפסל.

לאחר הפיגועים במרכז הסחר ב-1993, נכנסו לתוקף תקנות בטיחות חדשים. חלקם עזרו לאנשים שנלכדו במגדלים לברוח, אך אחרים התגלו כלא יעילים ואפילו מסוכנים בעת התקפה מסוג שונה לגמרי.

בעוד הוועדה מצאה כשלים במקרים מסוימים, היא בסך הכל הביע אהדה לאנשי יחידות החילוץ שנאלצו לאלתר נוכח אירוע במימדים קטסטרופליים. עם זאת, היא מתחה ביקורת על היריבות המתמשכת בין המשטרה למכבי האש בניו יורק, וטענה כי במקרים רבים שתי המחלקות לא תקשרו בצורה יעילה ומהירה. ביום ההתקפות אף אחת מהמחלקות "לא הציגה את המוכנות להגיב למפקד האירוע" ממחלקה אחרת, נכתב בדו"ח.

מאז אירועי אותו יום, ערכה משטרת ניו יורק מספר שינויים, הכוללים, הקמת יחידה לסיכול טרור, הרחבת מחלקת המודיעין, שינויים בתכנית שרשרת הפיקוד, שיפור נהלי שיגור והנעת השוטרים, ושדרוג ציוד השוטרים. מחלקת מכבי האש ערכה אף היא שיפורים, שכללו, בין היתר, הסכמי שיתוף פעולה עם סוכנויות אחרות, אימונים המבוססים על תרחישים ספציפיים, שיפור אמצעי התקשורת, והקמת יחידות ניהול המתמחות בניהול אירועים.

כבאים מתבוננים בעשן המיתמר מבנייני התאומים, 11 בספטמבר 2001. Mario Tama, GettyImages
כבאים מתבוננים בעשן העולה ממגדלי התאומים, שעות אחרי הפיגוע/GettyImages, Mario Tama

1992- 1996: המצור על סארייבו

המצור על העיר סארייבו בירת בוסניה הרצגובינה, בתקופת המלחמה ביוגוסלביה לשעבר, הוא הארוך ביותר בתולדות המלחמה המודרנית. המצור נמשך מה-2 במאי 1992 ועד ל-29 בפברואר 1996, לאחר שסרביה הכריזה על עצמאות.

על פי דיווחים, יותר מ-10,00 בני אדם נהרגו וכ-50,000 נפצעו במהלך ארבע השנים, בעקבות ההתקפות הבלתי פוסקות של ארטילריה, פצצות מרגמה, וטנקים של הכוחות הסרבים.
לפי הערכות, הסרבים ירו בממוצע כ-329 רקטות ביום לעבר העיר. שיא המתקפה אירע ביולי 1993, כשבאותו יום נורו 3,777 רקטות. בנוסף לאבדות בנפש, נגרם נזק רב לתשתית העיר ולמבניה.

תושבים רבים ברחו מהעיר, ו-300,000 שנותרו, כשני שליש מהמספר ערב המלחמה, נאלצו למצוא מחסה במקלטים תת-קרקעיים. נמל התעופה של סארייבו נותר פתוח לתנועת מטוסי נאט"ו, והעיר הפכה תלויה באספקה שלהם.

כמו כן, צבא סרביה, שהיה חלש יחסית ליריביו הבוסנים, נזקק נואשות לציוד ולנשק. במהלך 1993 הושלמה חפירת מנהרת סארייבו באורך של 800 מטרים. המנהרה אפשרה לעקוף את אמברגו הנשק הבינלאומי, ולספק נשק להגנת העיר, מזון, דלק ועיתונים. בנוסף, היא סיפקה נתיב בריחה לתושבים שהיו מסוגלים לשלם את המחיר הגבוה שדרשו המבריחים בשוק השחור.

שניים מהאירועים הקטלניים ביותר, והמזוהים ביותר עם התקופה, אירעו בשוק המרכזי של סארייבו. ב-5 בפברואר 1994 נחתה בשוק ללא אזהרה פצצת מרגמה, וגרמה למותם של 68 בני אדם ולפציעתם של 200 בני אדם. הפעם השניה אירעה באוגוסט 1995, כש-37 בני אדם נהרגו כתוצאת מפגיעת חמש פצצות מרגמה.

תושבים סרבים נדחקים בתור לקבלת לחם בזמן המצור על העיר, מאי 1992. David Brauchli, AP
תושבים סרבים נדחקים בתור לקבלת לחם בזמן המצור, מאי 1992/AP, David Brauchli

1941: הבליץ על לונדון

חיל האוויר גרמני תקף את בריטניה החל מספטמבר 1940. התקופה האינטנסיבית ביותר התבצעה עד מאי 1941 ונקראה "הבליצ-קריג", או "הבליץ" בקיצור. ההתקפות התמקדו באזורים תעשייתיים ואזרחיים. הן התחילו על עיר הבירה לונדון, והיקפן גדל עם הזמן. רק בחודש הראשון, לדוגמא, הטיל חיל האוויר הגרמני, הלופטוואפה, פצצות במשקל כולל של 5,300 טון על עיר הבירה הבריטית במשך 24 ימים. הגרמנים לשבור את רוחה של האוכלוסייה הבריטית לקראת פלישה מתוכננת והרחיבו את טווח הפעולה שלהם גם לערי חוף, נמלים, ומרכזי ייצור, בין היתר באברדין, שבסקוטלנד, בירמינגהאם, שפילד, מנצ'סטר, קארדיף.

כבר בספטמבר 1939, עם הפלישה הגרמנית לפולין, הזהירה ממשלת בריטניה את האוכלוסייה מפני תקיפה אפשרית, והחלה לנקוט בצעדי מיגון. מקלטים ציבוריים נבנו בערים השונות. אולם, מספרם היה קטן מהדרוש מכיוון שהממשלה חששה מיצירת "מנטאליות מקלט", לפיה המוני אנשים ירדו למעמקי האדמה ולא יסכימו לצאת משם ולקחת חלק במאמץ המלחמתי.

לכן, היא חילקה גם מקלטים לשימוש ביתי שנקראו מקלטי אנדרסון (של שם המתכנן שלהם). הם חולקו לכ-150,000 בתי אב בעלי גינות, שם הם מוקמו בתוך בור שנחפר באדמה. שישה בני אדם יכלו להסתתר במקלטים, שהוכחו כיעילים עד שהגיע החורף, ואז היה קר וגשום מדי מכדי להשתמש בהם. לפיכך, המציאו את מקלט מוריסון, על שם שר הפנים דאז הרברט מוריסון, לשימוש בתוך הבית. המקלט היה בנוי כמו כלוב מברזל והגיע מוכן להרכבה והברגה. הוא הורכב ממשטח ברזל עליון דמוי שולחן, רשת תיל צפופה מצידיו, ורצפת מתכת.

עם השנים התפתח בבריטניה "מיתוס הבליץ" שדיבר על האחווה שנוצרה בגלל השהיה המשותפת ושותפות הגורל בעת ההפצצות. אולם המציאות היתה שונה. בזמן שחברי הממסד ושכבת האליטה נמלטו לבתי הכפר הבטוחים שלהם, הרחק ממוקדי ההפצות, היו אלה תושבי הערים מהמעמד הפועלים הנמוך, שנאלצו להישאר בבתיהם ולהתמודד עם ההפצצות ללא הגנה נאותה. בנוסף, הממשלה אולי לדאגה להגנה מספקת עבור תושבי הערים, אך עבורה היא בנתה מקלט מפואר בתחנת רכבת תחתית שלא היתה בשימוש.

עקב הוראות בנייה לוקות בחסר של הממשלה, המקלטים הציבוריים החיצוניים שנבנו במקומות בהם לא יכלו לבנות מקלטים תת קרקעיים, היה נטולי מלט. עם תחילת ההפצצות, המבנים פשוט קרסו ואנשים רבים שמצאו בהם מחסה מתו.
עם העלייה בתדירות ההפצות, ונוכח כישלונם של המקלטים הציבוריים, אלפים מתושבי לונדון עברו לגור בתחנות רכבת התחתית. בתחילה הממשלה הניעה אותם מלעשות זאת, אולם עד מהרה היא נאלצה להכיר ביוזמה החדשה והחלה לחלק מזרונים ושמיכות. כך הפך המראה של נוסעים הפוסעים בין אנשים ישנים וחפציהם האישיים לנפוץ. על פי הערכות, כ-60,000 תושבים בילו את הלילות בתחנות התת-קרקעיות.

בעקבות ההצלחה בלונדון, עברו תושבי ערים אחרות לגור במרתפים של ביניינים ציבוריים אחרים, בין היתר, חדרים תת קרקעיים בכנסיות, בהן נשמרו גופות.

בסוף 1940 החלו תחנות הרכבת התחתית להיפגע מההפצות גם כן. בתחילת 1941 נהרגו 50 בני אדם מפצצה שפגעה באולם הכרטיסים בתחנת רחוב בנק. תושבי מזרח לונדון, נאלצו לחפש בעצמם פתרון מוצלח יותר, והוא הופיע בצורת המקלט של מיקי. כ-5,000 בני אדם מצאו מקלט בכספת ענקית מתחת לבורסת הפירות והצמר ברחוב ברשפילד, אולם עד מהרה כ-5,000 בני אדם נוספים ביקשו למצוא בו מחסה. על מנת להשתלט על הכאוס וזוהמה שנוצרו כתוצאה מהדחיסות, נטל על עצמו אופטיקאי גמד בשם מיקי לנהל את העניינים. הוא הקים ועדה מנהלת של המקלט שבחרה את מנהיגיה. שוב נאלצה הממשלה להכיר ביוזמה הפרטית של תושבי לונדון, והמקלט קיבל הכרה רשמית, ואף זכה לחדרי שירותים חדשים.

היוזמות שנטלו תושבי לונדון גרמו לממשלה להבין כי עליה לתת לתושבים מענה טוב יותר, והיא החלה לבנות מקלטים עמוקים שיהיו מחוברים לתחנות הרכבת התחתית. היא החלה לבנות שמונה מקלטים עמוקים שיכלו להכיל 8,000 בני אדם. אולם הם הושלמו רק בסוף 1942, בסיום "הבליץ", ואחרי שאלפים כבר מתו.

הבליץ הגרמני על לונדון, מאי 1941. Fox Photos, GettyImages
הבליץ על לונדון, מאי 1941/GettyImages, Fox Photos

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully