ברור שלא עשני אישה

בעולם המוסיקה, מיתות לא פעם מוסיפות למיתוס של אמן כזה או אחר, שמצליח להביע במותו את מה שלא תמיד הצליח להביע בחייו. בעולם הספורט, לעומת זאת, מוות הוא מוות: בסך הכל הזדמנות לשלוף מהמדף את חוברת הזכרונות, להתרפק על השער ההוא בחצי גמר המונדיאל, הווינר בסיבוב הראשון של ווימבלדון, מדליית הכסף בקפיצה המשולשת. מוות של ספורטאים מביא איתו באופן אוטומטי את קורות חייהם.

זה לא המקרה של סטלה וולש.

לפני 33 שנה במדויק, ב-4 בדצמבר, 1980, נורתה ונהרגה הספורטאית לשעבר בת ה-69 על ידי שני צעירים בקליבלנד שניסו לשדוד אותה, ותוך זמן קצר מאוד סיפורה הועלה מחדש לפני השטח – לא כדי לספק הספדים עצובים, לא כדי לחלוק כבוד אחרון, לא כדי לקבוע עד כמה טובה היתה בפרספקטיבה היסטורית.

כי מותה של סטלה וולש הביא איתו שאלה גורלית, מכוננת, שתאפיל כמעט על כל הקריירה שלה: האם יכול להיות שאחת הנשים המצליחות ביותר במחצית הראשונה של המאיה שעברה כלל לא היתה אישה?

סטלה וולש נולדה כסטניסלווה וואלסייביץ' בפולין ב-3 באפריל, 1911. אחרי מותה, ההיסטוריון האוסטרי אריק קמפר יטען כי בתעודת לידה שלה נכתב כי הוטבלה עם שם של בן, בעוד סמואל גרבר, שינסח את תוצאות הנתיחה שלאחר מותה, יסביר שבמקרים נדירים מסוגה של וולש, שנולדה עם איברי רביה זכריים ונשיים, ההורים והילדים נוהגים לא פעם לקבוע במשותף את מין הילד. סטלה גדלה כילדה, ובגיל שלושה חודשים היגרו הוריה לקליבלנד, שם תחיה למשך מרבית חייה. בבית הספר החליטה לשנות את שמה באופן רשמי לסטלה וולש, כדי להקל על המורים המקומיים, ושם מצאה גם את כשרונה האתלטי העילאי.

משום שלא היתה יכולה להשיג אזרחות אמריקאית עד גיל 21 ולייצג את ארצות הברית, ובצל מדליית הזהב של הלינה קונופקה הפולנית בזריקת דיסקוס באולימפיאדת 1928, החלה וולש להתחרות בתחרויות של הקהילה הפולנית בארצות הברית. כששבה למולדתה, השיגה חמש מדליות זהב בתחרות בפוזנן – בריצות ל-60, 100, 200 ו-400 מטר, כמו גם בקפיצה לרוחק. אליפות העולם של 1930 שימשה עבורה קרש קפיצה למרכז הבמה, עם שלוש מדליות זהב – 60 מטר, 100 מטר, 200 מטר - וזמן לא רב לאחר מכן, בריצה לחמישים יארד במסגרת אליפות שנערכה אז בניו יורק, תחווה לראשונה סטלה וולש תחושה שתחזור לבקר אותה שוב ושוב למשך הקריירה המעוטרת שלה: איך זה מרגיש לשבור שיא עולם.

כוונתה הראשונית של וולש היתה לקבל אזרחות אמריקאית ולייצג את ארצות הברית באולימפיאדת 1932 בלוס אנג'לס. אולם, יומיים לפני שאמורה היתה להשלים באופן רשמי את ההליך הפורמלי, התחרטה. השפל הגדול מוטט את כלכלת ארצות הברית, וולש פוטרה מעבודתה בתחנת הרכבת ובמקביל לא הפסיקה לשמוע את קולות מולדתה, שהבטיחו לה עבודות קבועות, לימודים מסובסדים וכבוד אין קץ. זה עבד: על אף האנשים שקראו לה בוגדת, סטלה וולש ייצגה את פולין באולימפיאדה הראשונה בחייה תחת השם סטניסלווה וואלסייביץ', וסיפקה חתיכת ייצוג.

ב-1 באוגוסט, 1932, בסך הכל היתה צריכה וואלסייביץ' לסיים באחד משלושת המקומות הראשונים במוקדמות כדי לעלות לחצי הגמר. במקום זאת, היא עצרה את השעון על 11.9 שניות, וקבעה שיא עולם חדש.

במוקדמות.

מספר שעות לאחר מכן, בחצי הגמר, השוותה את שיא העולם שלה. למחרת, עצרה את השעון על אותה תוצאה בדיוק, קטפה מדליית זהב אולימפית ראשונה בחייה, והקדימה בכמה מאיות את הילדה סטרייק הקנדית. שנים רבות לאחר מכן, לאחר שוולש תמות בבית החולים בקליבלנד ונשיותה תוטל תחת עננת ספק גדולה, סטרייק תרמוז שמדליית הזהב צריכה לעבור אליה. "אני לא הולכת לבקש אותה, אבל הם יודעים איפה אני נמצאת", תגיד, ולא תקבל אותה.

באליפות בוורשה שהתקיימה שנה אחרי האולימפיאדה בלוס אנג'לס קטפה סטלה וולש לא פחות מתשע מדליות זהב חדשות, כולל בריצה ל-80 מטר משוכות ובקפיצה לרוחק. בקיץ המשיכה לאליפות בפוזנן וקבעה שני שיאי עולם חדשים – בריצה ל-60 מטר (7.4 שניות) ו-100 מטר (11.8 שניות). שבוע לאחר מכן ניפצה פעם נוספת את שיאה ל-60 מטר (7.3 שניות). באליפות בשיקגו התעלתה גם על בייב דידריקסון, אחת האתלטיות הגדולות אי פעם, כשהשוותה את שיא העולם ב-100 מטר, שברה את שיא העולם ב-200 מטר, זכתה בקפיצה לרוחק, סיימה רביעית בזריקת דיסקוס וביססה את מעמדה כספורטאית המגוונת בתבל.

כששבה לפולין כדי להתחיל בלימודים נקעה וולש את קרסולה וגילתה שעל אף הישגיה הרבים, לא קיבלה יחס מועדף. למעשה, בקושי קיבלה יחס וסיוע להתאושש מהפציעה כלל. "אני לא רוצה להגיד מה דעתי על כל זה", בכל זאת אמרה, "אבל אני לא מתכוונת להישאר בפולין אחרי שאסיים את הקורסים שלי. כאשסיים, אחזור לארצות הברית". ואכן, כך היה: שישה חודשים אחרי הפציעה היא שבה לתחרות נוספת בשיקגו, בה סיימה ראשונה בריצה ל-100 מטר, 60 מטר משוכות, קפיצה לרוחק, זריקת דיסקוס והטלת כדור ברזל.

על פניו, לאחר שהפכה לאישה הראשונה בהיסטוריה שיורדת בו זמנית מ-12 שניות בריצה ל-100 מטר ומ-24 שניות במרחק הכפול, נדמה היה כי סטלה וולש מגיעה בכושר שיא לאולימפיאדת 1936 בברלין. אלא שלנערה בשם הלן סטיבנס מארצות הברית היו תכניות אחרות לגמרי, ובגמר ה-100 הדהימה סטיבנס בת ה-18 את העולם עם תוצאה אדירה של 11.5 שניות (שיא עולם, אילולא הרוח) והותירה לוולש את מדליית הכסף בלבד. מי שמאוד התלהב מהריצה של סטיבנס היה אדולף היטלר, שהזמין אותה לתא הכבוד שלו אחרי אחד המירוצים. "הוא נכנס ונתן לי את ההצדעה הנאצית", נזכרה סטיבנס שנים רבות לאחר מכן. "אני נתתי לו את לחיצת היד המיושנת והטובה של מיזורי. הוא תפס לי הישבן והחל ללחוץ אותו ולצבוט, ולחבק אותי. ואז הוא אמר - את ארית אמיתית, את צריכה לרוץ עבור גרמניה. אחר כך הוא שאל אותי אם אני רוצה לבלות איתו את סוף השבוע".

בפולין לא היו מסוגלים לקבל את הניצחון של הנערה החסונה, ובמהירות הופצו שמועות שבאותם ימים לא היו אירוניות כלל: הלן סטיבנס, כך נטען, היא בעצם גבר. אחרת, אין דרך להסביר כיצד הצליחה לרוץ כל כך מהר. האלופה האולימפית החדשה ביצעה את הבדיקות הנדרשות והוכיחה שהיא אכן אלופה ולא אלוף, תבעה את העיתונים וניצחה, זאת בניגוד לקופצת לגובה גרמניה בשם דורה ראטיין, שסיימה באולימפיאדת ברלין רביעית ושנתיים לאחר מכן, על רכבת מוינה לקלן, התברר כי היא בעצם גבר.

מה חשבה וולש באותם רגעים? האם סיפרה למישהו על מצבה? האם חלקה עם מישהו את העובדה שלא קיבלה מחזור אפילו פעם אחת בחייה? לא ברור. אחרי מותה, אמר לוושינגטון פוסט קסימיר ביילן, חבר ילדות, את הדברים הבאים: “כשהיא גדלה כמה רחובות ממני, ילדים וילדות אחרות ידעו שיש לה את הפגמים הפיזיים הללו. לגלגו עליה. ידענו את זה, כולם ידעו שהיתה לה את תאונת הטבע הזו. היא לא היתה 100 אחוז נקבה". חברת ילדות אחרת, בוורלי קובניירס, סיפרה על אחת השיחות שהיו להן שנים רבות קודם לכן: “יום אחד היא שאלה אותי - אלוהים עשה לי את זה? עניתי לה – לא, זו טעות". רק אחרי מותה של וולש, נטען במספר כלי תקשורת אמריקאית כי היתה פרטית מאוד: עם תום מירוצים שונים היתה נמלטת מהמקום, ולפני תחילתם היתה מופיעה על המסלולים בלבוש מלא, כדי שלא תצטרך להתפשט ולהתלבש בחדרי ההלבשה המשותפים.

עם תום האולימפיאדה המאכזבת הודיעה האלופה לשעבר כי בכוונתה לפרוש מאתלטיקה מקצוענית, אך במקום זאת עברה להתגורר באופן קבוע בארצות הברית והמשיכה להתחרות. לאורך הקריירה שלה, השתתפה באופן רשמי כמעט בכל תחרות אפשרית בתחום האתלטיקה – ריצות ל-60, 100, 200, 400, 800 ו-1,000 מטר, 80 מטר משוכות, קפיצה לרוחק, קפיצה לגובה, הטלת כידון, זריקת דיסקוס והדיפת כדור ברזל. באליפות אירופה של 1938 חזרה לעצמה עם זהב ב-100 ו-200 מטר, כסף בקפיצה לרוחק ומקום שישי בהטלת כידון, וב-1945, כשהיתה בת 34, השלימה את אחד ההישגים הגדולים ביותר שלה, עם ריצת 100 מטר מדהימה של 11.2 שניות – תוצאה חסרת תקדים באותן שנים, שתשוחזר רק ב-1961, על ידי ווילמה רודולף האמריקאי בשטוטגרט. אלא ששיאה של וולש לא הוכר כרשמי, וזו, פחות או יותר, היתה שירת הברבור שלה.

ב-1956, כשהיא בת 45, התחתנה וולש עם מתאגרף מקומי בשם הארי אולסון, מה שאפשר לה סוף סוף לקבל אזרחות ולנסות לצלוח את המוקדמות האולימפיים לאולימפיאדה במלבורן על מנת לייצג את ארצות הברית על הבמה הגדולה מכולן. אולם, האצנית הוותיקה סיימה שלישית בלבד במקצה המוקדמות שלה בריצה ל-200 מטר, כשלה והחליטה לפרוש באופן סופי. ב-1975 נכנסה להיכל התהילה של האתלטיקה, עם מאה תארים רשמיים, 18 שיאי עולם (שש פעמים השוותה או שברה את שיא העולם ל-100 מטר) ושמונה שיאים אירופיים.

אם היתה חיה היום, אם היתה רושמת אפילו חצי מההישגים שהשלימה בשנים ההן, לא היתה צריכה סטלה וולש לעבוד עוד יום בחייה. אלא שהתקופה ההיא היתה אחרת – האולימפיאדה הראשונה בה נטלה חלק היתה האולימפיאדה השניה בסך הכל בה נשים הורשו להשתתף בתחרויות האתלטיקה, והכוכבים הספורטיביים היו אז אך ורק גברים. על כן, נאלצה וולש להמשיך ולעבוד בעבודות שונות עד יום מותה, עד ה-4 בדצמבר, 1980. שלג ירד על מתחם הקניות בקליבלנד, וכשאחת האתלטיות הגדולות אי פעם יצאה מאחת החנויות, שני בחורים צעירים התקרבו אליה ודרשו לקבל את כל כספה. בדיעבד, ניתן לדבר על היצר התחרותי הבלתי נגמר של וולש: גם בגיל 69, לא היתה מוכנה לוותר. האלופה האולימפית לשעבר נלחמה בשני הגברים הצעירים, וגם כשאחד מהם הוציא אקדח, לא היססה וניסתה לחטוף אותו. זה היה עניין של שניות, ובתוך השניות הללו ההדק נלחץ וכדור אחד עשה דרכו לחזה של סטלה וולש. שני השודדים נמלטו מבלי לרוקן את 250 הדולרים שהיו בארנקה. וולש צנחה על הכביש המושלג. שלוש שעות מאוחר יותר, בבית החולים, ייקבע מותה.

פחות משבוע אחרי הלווייתה, דווח בשתי תחנות טלוויזיה מקומיות כי בנתיחה שלאחר המוות התגלו ממצאים מאוד מוזרים בגופתה של סטלה וולש. חוקר מקרי המוות של המשטרה בקליבלנד הורה על ביצוע בדיקות כרומוזים על מנת להשתיק את השמועות, והשתמש במותו של ג'ון לנון שאירע באותו שבוע כדי להצהיר: "ג'ון לנון נולד כגבר ומת כגבר. בתעודת הלידה שלה סטלה וולש רשומה כאישה, ובתעודת הפטירה שלה היא רשומה כאישה". חודש וחצי לאחר מכן תוצאות הנתיחה הגיעו, ובתקשורת האמריקאית היו מתונים יותר ומתונים פחות, כפי שניתן ללמוד מהכותרת הזו בעיתון 'ויקטוריה אדבוקט':

בבדיקה שנערכה לגופתה של סטלה וולש התברר כי האלופה האולימפית לשעבר נשאה כרומוזומים נשים וגבריים גם יחד, איברי רביה נשיים לא מתפקדים, איבר מין זכרי לא מתפקד ומפותח ו"שדיים גבריים”. "תרבותית, חברתית וחוקית, סטלה וולש היתה אישה למשך 69 שנותיה. היא חיה ומתה כאישה", כתב הרופא סמואל גרבר שעבר על הדו"ח בהודעה לעיתונות. הנישואים של וולש עם הארי אולסון החזיקו מספר חודשים. אחרי מותה, אמר ל'קליבלנד פליין דילר': “אני מרגיש טיפש שהתחתנתי איתה. אני מזועזע מזה". עוד סיפר אולסון כי השניים שכבו "פעמיים, והיא לא נתנה לי להדליק את האורות".

בארצות הברית לא ממש ידעו כיצד לאכול את הפרשה מבלי לפגוע בכבוד המת מחד, ולמצוא את האמת האבסולוטית מאידך. אבל האמת היא שבמקרים של סטלה וולש, כמו במקרים של שני אחוז מהאוכלוסיה שמוגדרים כאינטרסקס - אין אמת אבסולוטית. הוועד האולימפי בחר שלא לפתוח מחדש את התיק, בטענה שלא היו בדיקות מין כשוולש התחרתה. בדיקות מגדר נכנסו באופן רשמי לעולם האתלטיקה רק באמצע שנות השישים, והתקיימו לראשונה במסגרת אולימפית רק ב-1968 במקסיקו סיטי.

שיאיה הרבים של סטלה וולש נותרו על כנם, וכך גם שלל המדליות והגביעים. מה שלא נלקח לפני שלושים, ארבעים וחמישים שנה כבר לא יילקח, ניתן לשער, אולם, כשם שלא ניתן לקחת את הישגיה השונים ולזרוק אותם לפח, כך אי אפשר גם להיפטר מהכוכבית שתופיע לנצח לצד שמה, שתאפיל, לעתים, על מורשתה.

כוכבית שקצת דומה ל-X, קצת דומה ל-Y.

לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il