סיפור מהאגדות

גולש: "אם תפגוש את ספאנוליס ברחוב, לפחות תגיד לו שלום?"
אובראדוביץ': "לא"

- מתוך צ'אט חי באתר האינטרנט "ספורט24", 6.3.2012

ז'ליקו אובראדוביץ' שונא את ואסיליס ספאנוליס. יש זן אחד ספציפי, מסוים, של אנשים, שבעיניו הם הגרועים ביותר: בוגדים. לבוגדים תאבי בצע הוא לא סולח. במיוחד אם הבוגד הזה היה עבורו פעם כמו בן.

בקיץ 2010 ניהלו ספאנוליס ופנאתינייקוס משא ומתן על הארכת חוזהו של הגארד, שסיים שלוש עונות נהדרות במועדון. למרות המצב הכלכלי המעורער דרש ספאנוליס שדרוג בחוזה המיליונים שלו, ובברכתו של אובראדוביץ' נענה בחיוב. הפרטים הטכניים כבר הושלמו וסוכמו היום והשעה בהם יגיע לחתום על החוזה במשרדי פנאתינייקוס, אלא שבבוקר המיועד ספאנוליס נעלם. אנשי פאו הנבוכים ניסו לאתרו, לשווא; המכשיר הסלולרי שלו היה סגור ומקורביו טענו שאינם יודעים היכן הוא נמצא.

במשך חודש ימים המשיך ספאנוליס לסנן את השיחות מאנשי פאו המודאגים – לרבות שיחות מאובראדוביץ' עצמו – עד שביום בהיר אחד התבררה סיבת היעלמותו: ספאנוליס יצא מהמסתור עם חוזה חתום ביריבה הנצחית אולימפיאקוס. ביוון דווח כי משפחת אגילופולוס, בעלת אולימפיאקוס, הגישה לשחקן הצעה כספית נדיבה יותר מזו של פנאתינייקוס. הגארד החמדן אישר את המעבר הסנסציוני, חצה את הכביש ושבר לאובראדוביץ' את הלב.

מערכת היחסים בין השניים הייתה קרובה במיוחד; בכל זאת, חמש שנים קודם לכן, ביולי 2005, היה זה אובראדוביץ' שהעניק לספאנוליס את ההזדמנות הראשונה. ספאנוליס היה אז ילד בן 22, שסיים עונת פריצה במדי מארוסי, ואובראדוביץ' – שמנהל את אסטרטגיית הרכש שלו בקפידה – החליט להמר על היהלום הצעיר. הרומן נמשך בארבע מחמש השנים הבאות (עם עונת הפסקה בתווך, שהוקדשה לניסיון-כשל של ספאנוליס להשתלב ב-NBA), בהן הפך ספאנוליס ליד ימינו של אובראדוביץ' על הפרקט. ספאנוליס היה לקלע הנקודות ולספק האסיסטים המוביל של פאו וזכה עמה בארבע אליפויות יוון, בשלושה גביעים מקומיים ובאליפות יורוליג אחת, בעונת 2008/9, בה גם נבחר ל-MVP הפיינל פור בברלין ול-MVP הליגה היוונית.

בימים הטובים היה לאובראדוביץ' כינוי מיוחד עבור ספאנוליס: "הנבחר".

חוכמת המשחק שלו הזכירה למאמן הסרבי את ימיו הרחוקים כרכז, תחילה בקבוצת בוראץ' הקטנה מעיר הולדתו צ'צ'אק, ולאחר מכן בפרטיזן בלגרד, גאוות הכדורסל הסרבי.

"אני זוכר את ז'ליקו עוד ככדורסלן בנוער של בוראץ'", מספר העיתונאי ופרשן הכדורסל הסרבי פז'ה סאריץ'. "הוא היה השחקן שמקבל את ההחלטות החכמות על המגרש – ידע לאן למסור את הכדור, מתי לשנות את קצב המשחק – אבל בלי הרבה שואו. כבר כשחקן הוא היה מאמן על המגרש. הוא היה שחקן טוב מאוד; לא ברמה של צ'וסיץ, דיבאץ או פספאלי, אבל שחקן שכל קבוצה צריכה. שחקן שאתה יודע שאם הוא משחק אצלך, אין לך דאגות". שש עונות שיחק אובראדוביץ', יליד 1960, בבוראץ'.

פעם סיפר שהתאהב בכדורסל בגיל 13, כשצפה בנבחרת יוגוסלביה זוכה במדליית זהב ביורובאסקט 73'. כוכב הנבחרת היה דראגן קיצ'אנוביץ', משחקני הכדורסל הסרבים הגדולים בכל הזמנים ויליד צ'צ'אק גם כן. הוא היה מבוגר רק בשבע שנים מאובראדוביץ', אבל הפך לגיבור הילדות שלו. "ראיתי איך קיצ'אנוביץ', גאוות העיר שלי, מוביל את הנבחרת כבר בגיל 20. הוא היה מפלצת... זה הדהים אותי", סיפר אובראדוביץ' בראיון.

קיצ'אנוביץ' שיחק בצ'צ'אק בתחילת שנות השבעים, לפני שעבר לפרטיזן. אובראדוביץ' צעד בדרכיו. באמצע שנות השמונים, בגיל 30, פרש קיצ'אנוביץ' מכדורסל, ומונה למנהל הספורטיבי של השחורים-לבנים מבלגרד. עד אז כבר הספיק להכיר אז את שמו של אובראדוביץ', ובקיץ 1984 החליט לצרפו לקבוצה. אובראדוביץ' היה חלק מפרטיזן בשש העונות הבאות, אבל קצר מעט תארים: אליפות יוגוסלביה אחת (87'), למעשה. הישג השיא שלו ביורוליג נרשם בעונת 1987/8, כשהעפיל עם פרטיזן לפיינל פור הראשון, ההיסטורי. הוא נוצח בחצי-הגמר בידי מכבי תל אביב.

בגיל 28, כשהוא בשלהי הקריירה, צורף במפתיע לנבחרת יוגוסלביה, לקראת המשחקים האולימפיים בסיאול 88'. יוגוסלביה זכתה במדליית כסף היסטורית, ההישג החשוב ביותר ברזומה של אובראדוביץ' עד אז. אבל דווקא כשהתקרב לפסגה ספג אובראדוביץ' מהלומה קטלנית.

בשנת 1989 היה מעורב אובראדוביץ' בתאונת דרכים קשה, כאשר דרס למוות הולך רגל שיכור. הוא נשלח למספר חודשים בכלא היוגוסלבי. במקביל התעוררו בעיות עם גיוסו הדחוי לצבא יוגוסלביה (כל צעיר מקומי חייב לשרת שנה אחת בצבא). הבעיות הללו גרמו לו להחמיץ את מרבית עונת 1988/9, שהייתה אחת המוצלחות ביותר בתולדות פרטיזן עד אז, והסתיימה בזכייה בגביע קוראץ' ובגביע המקומי.

אלא שכשסיים לרצות את העונש שב אובראדוביץ' העיקש למגרשים. קיצ'אנוביץ' אימץ אותו בחזרה אל חיק פרטיזן ואובראדוביץ' אף חזר למדי נבחרת יוגוסלביה, שזכתה איתו במדליית הזהב באליפות העולם 1990 בארגנטינה. גם את עונת 1990/1 העביר במדי פרטיזן, אבל מיעט לשחק. ואז, בקיץ 1991, שוב התהפכו חייו.

אובראדוביץ' נכלל בסגל נבחרת יוגוסלביה לקראת יורובאסקט 91'. הוא השתתף בהכנות והתכונן לצאת לאליפות. האגדה מספרת שבשדה התעופה של בלגרד, רגע לפני המראת הנבחרת לטורניר, ניגש אובראדוביץ' למאמן דושאן איבקוביץ' והודיע שלא יוכל לעלות על המטוס. "מה קרה?", שאל איבקוביץ' המופתע. "אני המאמן החדש של פרטיזן", השיב אובראדוביץ'.

מספר ימים קודם לכן פנה קיצ'אנוביץ' לאובראדוביץ' והציע לו את תפקיד המאמן. "לקיצ'אנוביץ' היו אינסטינקטים מדהימים לא רק לגבי שחקנים, אלא גם למאמנים. הוא היה מנהל גאון", אומר פז'ה סאריץ'. במשך שנים, בעיקר בעונות האחרונות לקריירה המקצוענית שלו, אימן במקביל אובראדוביץ' קבוצות נוער. "תמיד ידעתי שאהיה מאמן כדורסל", סיפר בעבר. "כבר מגיל 18 אני זוכר את עצמי הולך הביתה אחרי אימונים ומשרטט במחברת את התרגילים שעבדנו עליהם. בגיל 21 התחלתי להדריך ילדים בני 12-13. ידעתי שאמשיך כמאמן, אבל לא דמיינתי שזה יקרה כל כך מהר".

ההצעה של קיצ'אנוביץ' כללה טוויסט דרמטי: על אובראדוביץ' היה להודיע לו, למחרת היום, אם הוא מקבל את ההצעה, שהייתה כרוכה בפרישה ממשחק פעיל. "לא ישנתי כל הלילה", שחזר אובראדוביץ'. "מצד אחד הייתי רק בן 31, עוד יכולתי לשחק ולהרוויח כסף טוב. מצד שני, רציתי לאמן. אבל כבר לאמן את פרטיזן? זה היה סיכון אדיר. אז הלכתי להתייעץ עם כל מיני חברים. וכולם, חוץ מקיצ'אנוביץ' ומראדמילו מיסוביץ' (שחקן עבר סרבי, יליד צ'צ'אק גם הוא, וגיבור אחר של אובראדוביץ', א.ג.), אמרו שזה טירוף. אבל בסוף אמרתי כן. ויתרתי על משחק, עזבתי את הנבחרת, והתחלתי לעבוד".

אנשי המקצוע באירופה נוהגים לומר, ספק בצחוק ספק ברצינות, ש"כדורסל משחקים חמישה מול חמישה, ובסוף הקבוצה של אובראדוביץ' מנצחת". אך לא הייתה עונה מיוחדת, סנסציונית, כמו זו הראשונה שלו בתפקיד המאמן. כנגד כל הסיכויים הוביל הילד-מאמן את פרטיזן, בעצמה קבוצה של ילדים – ולדימיר סטאנקוביץ', עיתונאי הכדורסל הוותיק, מצא כי הגיל הממוצע של שחקניה היה 21.7 בלבד – עד לפיינל פור 92' באיסטנבול. בחצי הגמר ניצחה את מילאנו ובגמר הבלתי-נשכח גברה 70:71 על חובנטוד בדאלונה, בזכות שלשה בלתי-אפשרית של סשה דג'ורדג'ביץ' עם הבאזר.

משפחתיות ושיתופיות הן שם המשחק עבור אובראדוביץ'. כאשר מונה למאמן פרטיזן קיבל לצידו את אצה ניקוליץ', מאמן הכדורסל האגדי, כמנטור. "ניקוליץ' היה זה שעבד עם אובראדוביץ' יום-יום, שיפר את הכישרון המולד שלו לאמן והיה קטליזטור מרכזי בהצלחה שלו", משוכנע סאריץ'. "קודם לכן ניקוליץ' עבד עם בוז'ה מאליקוביץ' ועזר לו להפוך לאחד המאמנים הטובים באירופה ולאלוף היורוליג ארבע פעמים. עבור הסרבים, ניקוליץ' הוא איש הכדורסל הגדול בכל הזמנים. את מוסר העבודה ושיטות האימון אובראדוביץ' שאב ממנו. אחרי הפיינל פור באיסטנבול ניקוליץ' אמר לאובראדוביץ': 'ז'ליקו, עוד יהיו לך הרבה תארים. תחגוג, אבל אל תשכח שיש אימון מחר בבוקר'".

גם דודה איבקוביץ', מאמן נבחרת יוגוסלביה וחברו הקרוב – שגם שימש כסנדק של בנו של אובראדוביץ' – הצטרף לכוורת היועצים.

"איבקוביץ' היה זה שעודד את אובראדוביץ' כל השנים לפנות לקריירה של אימון", מספר העיתונאי היווני אריס בראקאס. "הוא תמיד אמר לאובראדוביץ' שיום אחד יהיה מאמן גדול. אחרי הסל של דג'ורדג'ביץ' בגמר של 92' ראו בטלוויזיה את קיקאנוביץ', ניקוליץ' ואיבקוביץ' חוגגים יחד עם הספסל של פרטיזן. כולם שמחו בשמחתו".

לבראקאס סיפור אישי שמלמד על הקרבה הגדולה בין מי שכונתה, בקנאה בלתי-מבוטלת אך גם בחשש גדול, "המאפיה הסרבית". "ב-2002 נסעתי לסקר את הפיינל פור בבולוניה. יום לפני הגמר בין פנאתינייקוס לקינדר ראיתי את אובראדוביץ', אז כבר אלוף אירופה ארבע פעמים, יושב בקפה ליד האולם יחד עם איבקוביץ', שהיה המאמן של אא"ק אתונה, והם מתכננים ביחד תוכניות לקראת המשחק. מסינה, שאימן את קינדר, בדיוק הגיע למקום, הבין מיד על מה הם מדברים והחוויר. עד היום אובראדוביץ' לא מפחד להתייעץ עם כל מיני מאמנים אחרים. גם במעמדו הוא לומד מכולם. והוא אף פעם לא שוכח את מי שעזר לו".

ולראיה – בשנת 95', בעת שאימן איבקוביץ' את נבחרת סרביה (אז סרביה ומונטנגרו), לא היסס אובראדוביץ', שכבר היה מעוטר יותר ממורו ורבו, להצטרף לצוות האימון כעוזר מאמן. גם היום, כשהם מאמנים את שתי היריבות המושבעות של הספורט היווני – אובראדוביץ' את פאו, איבקוביץ' את אולימפיאקוס – הם מסרבים, בניגוד גמור לאתוס הספורטיבי במדינה, להתנצל או להסתיר את החברות ביניהם, ונצפים מבלים יחד במיטב מועדוני אתונה.

בכל ראיון יזכיר אובראדוביץ' את חבריו: את החוב ההיסטורי לקיצ'אנוביץ' ולניקוליץ', את התמיכה מאיבקוביץ', אפילו את הדחיפה שנתן לו בוז'ה מאליקוביץ' – שאחרי שעזב את פנאתינייקוס לקראת סוף שנות התשעים, המליץ על אובראדוביץ' כמחליפו.

ותמיד, בכל מצב, יכיר תודה ויוקיר את שחקניו. "בלי השחקנים, שום דבר לא יכול לקרות", נוהג אובראדוביץ' לומר. פעם שאל אותו העיתונאי סטאנקוביץ' על הדמיון בין שחמט לאימון כדורסל. "יש הרבה נקודות דמיון", השיב אובראדוביץ'. "צריך הרבה תכנון ויצירתיות. אבל בשח, אתה מחליט על המהלך וגם מבצע אותו בעצמך. בכדורסל המאמן אולי בוחר את הטקטיקה, אבל השחקנים צריכים לעשות את העבודה".

זוהי עונתו ה-13 של אובראדוביץ' בפנאתינייקוס. אין עוד מאמן כדורסל אירופאי בעידן המודרני שהצליח להשלים פרק זמן רצוף כה ארוך בקבוצה אחת, לא כל שכן בקבוצת צמרת לחוצה-על-גבול-ההיסטרית כמו פאו. פדרו פרנדיז אימן בעבר 13 עונות בריאל מדריד, שהתפרשו על פני שלוש קדנציות. אאיטו רנסס רשם 16 עונות רצופות בברצלונה, אבל נדד באמצע בין עמדת המאמן לעמדת הג'נרל מנג'ר. רק סשה גומלסקי אימן 21 עונות ברציפות את צסק"א, אבל זה קרה בשנות השישים, ימי הביניים של הכדורסל.

אובראדוביץ' מתעלם מההיסטוריה, מהסטטיסטיקה, אולי בשל העובדה שבפאו מעמדו כשל מנהיג כת: האוהדים, השחקנים, הבעלים – את כולם מצליח אובראדוביץ' לאגד לכדי אגרוף קמוץ.

"הוא הפך את פנאתינייקוס למשפחה", אומר העיתונאי דימיטריס חרית'אנטיס. בקבוצה משתכר, עפ"י הערכות, כ-1.8 מיליון אירו בעונה; במהלך השנים קיבל הצעות כספיות נדיבות יותר, אבל תמיד בחר להישאר באתונה. "בכל פעם שהוא מאריך את החוזה שלו בעוד עונה או שתיים ושואלים אותו למה, מה עוד יש לו לחפש כאן, ז'ליקו אומר: 'מה יש לי ללכת? אני מרגיש כאן בבית, אני מרגיש עם משפחת ינאקופולוס (בעלי פנאתינייקוס, א.ג.) כמו בן משפחה'", מוסיף אריס בראקאס.

לשחקניו נאמן אובראדוביץ' בצורה עיוורת. הוא ירדה בהם באימונים, יתגרה בהם בראיונות עיתונאיים, אבל לעולם לא יעביר עליהם ביקורת אישית וברגעי משבר יסוכך כאב; בתחילת העונה שעברה, כשהסנטר מייק באטיסט הסתבך בתקרית מכוערת לאחר שדרך במהלך משחק, בכוונה, על ראשו של שחקן לובליאנה סאשו אוזבולט, וספג קיתונות של ביקורת מכלי התקשורת ביוון ובאירופה, מיהר המאמן להתייצב לימינו.

"מייק משחק כאן כל השנים האלה ואף פעם לא ראיתם אותו עושה דבר כזה. אוקיי, הוא עשה טעות, הוא יודע את זה והוא מצטער עליה. בגלל טעות אחת צריך להרוג אותו?", צעק אובראדוביץ' על העיתונאים.

בקיץ האחרון, כשבפנאתינייקוס התכוננו לסדרת קיצוצים קשה בתקציב, הודיעו נציגי ההנהלה לאובראדוביץ' שהחליטו שלא לפגוע בשכרו. הסרבי התקומם; "קודם תפחיתו מהמשכורת שלי, ורק אז תלכו לדבר עם השחקנים", דרש מהם, והוסיף: "אני מוכן שתפחיתו אחוז גבוה יותר מהשכר שלי ביחס ליתר, כדי שנוכל להחתים שחקנים טובים יותר לקראת העונה הבאה".

באטיסט, דיאמנטידיס, צרצאריס, פרפרוגלו; לב הקבוצה צועד עמו כבר שנים. במובן הזה, ספאנוליס היה אולי השחקן הראשון בהיסטוריה שהחליט לעזוב מיוזמתו את החממה של אובראדוביץ' וכפר במוסכמה הישנה והידועה ביותר בספורט: לא עוזבים קבוצה מנצחת. לא נוטשים את הקבוצה של אובראדוביץ'. "אין עוד קבוצה כמו פנאתינייקוס ואין עוד מאמן כמו אובראדוביץ'", הילל בראיון מילנקו טפיץ', שחקנה לשעבר של פנאתינייקוס, בעת שחתם בקבוצה. "לעולם, לעולם לא אעשה את מה שעשה ספאנוליס".

סוד גלוי הוא כי עבור אובראדוביץ' הניצחון הוא חזות הכל. אין לו זמן למפסידים; אין דבר שמתעב יותר מהפסדים. הוא מחזיק באחוז הצלחה פנומנאלי, חסר תקדים, של ניצחונות במעמדי גמר: הקוסם מצ'צ'אק ניצח עשרה מ-11 גמרים אירופאים בהם לקח חלק (שמונה מתשעה ביורוליג, שניים משניים בגביע ספורטה), ועם פנאתינייקוס זכה ב-23 תארים מתוך 28 מעמדי גמר בכל המסגרות. פיני גרשון היה המאמן היחיד אי-פעם שניצח אותו בגמר אירופאי, בעונת 2000/1, כאשר מכבי תל אביב גברה על פנאתינייקוס בפיינל פור הסופרוליג בברסי.

כפי שידוע אובראדוביץ' כווינר אולטימטיבי, כך מפורסם הוא בהיותו בכיין אגדי: על מערכת היחסים שלו עם שופטי הכדורסל ביבשת ניתן לכתוב עבודות דוקטורט. "הוא כל כך מתוחכם בשדה הזה, פשוט אומן", מתפעל העיתונאי והפרשן ניקוס ורלאס. "הוא יודע להתלונן, לבכות, להפעיל לחץ על השופטים באופן כזה שתמיד, במאני-טיים, הוא יקבל לזכותו את השריקה הקובעת שתעזור לו לנצח".

את גמר הגביע האחרון מול אולימפיאקוס ניצח בזכות קליעות עונשין של דיאמנטידיס. כלי התקשורת המזוהים עם אולימפיאקוס טענו לאחר המשחק שהעבירה שנשרקה לזכותו של דיאמנטידיס בשניות הסיום הייתה קלושה, ובכלל – שבמהלך האחרון נעשתה עבירה ברורה יותר על ספאנוליס, שלא נשרקה.

בעונה שעברה, לאחר המשחק הראשון בסדרת רבע גמר היורוליג מול ברצלונה, שהסתיים בהפסד של קבוצתו, עסק בהרחבה בשיפוט ה"לא מאוזן", לדבריו, ורמז לכך שברצלונה זוכה ליחס מועדף באופן אינהרנטי מזרועות המפעל. במהלך אותו הלילה עלה באש בית קפה באתונה, בבעלות בנו של קוסטאס ריגאס, משבץ השופטים היווני של היורוליג. זה לא היה מקרי, מספרים ביוון.

כך או אחרת, במשחק הבא בספרד כבר היו השופטים סבלניים הרבה יותר כלפי ההגנה הסופר-אגרסיבית שהציגה פנאתינייקוס, שעצרה את כוכבי בארסה והצליחה לחלץ ניצחון. צ'אבי פסקוואל, המאמן המפסיד, ניסה גם הוא להתלונן בתורו על השיפוט, אבל היה זה מאוחר מדי. הביתיות עברה לפנאתינייקוס, וב"אואקה" המאיים הלמו המקומיים כאוות נפשם בקטלאנים ההמומים, משכו, דחפו וצבטו, רשמו עוד שני ניצחונות והעפילו לפיינל פור במדריד. בסופו של דבר הם גם זכו בגביע.

אגב, לאחר גמר הגביע מול אולימפיאקוס בשבוע שעבר התעוררה ביוון סערה-זוטא כאשר בתדרוך שהעביר אובראדוביץ' במהלך פסק זמן במחצית הראשונה – שנקלט היטב במיקרופונים של הטלוויזיה – אמר לשחקניו כי "אם אתם לא יכולים לקלוע, לפחות תנסו להוציא פאולים. אם צריך, תעשו 'פלופים'". אולימפיאקוס בחרה להגיב לדברים עם הודעה מיוחדת ביום שלאחר המשחק. גם זה לא שינה דבר; הגביע כבר הונח אצלו עמוק בארון.

"אין טריק שז'ליקו לא יעשה כדי לצאת בסופו של דבר מנצח", משוכנע ורלאס.

לוחמה פסיכולוגית – נגד הקבוצות היריבות, לעתים אף נגד קבוצתו שלו – היא כלי נשק מרכזי בארסנל של אובראדוביץ'.

הדברים שאמר ביחס לספאנוליס, שצוטטו בראשית הכתבה, מיוחסים לא רק לפגיעה האישית שחווה מהנטישה של ספאנוליס, אלא גם לנסיון של הטקטיקן הערמומי להוציא את כוכב אולימפיאקוס מאיזון.

טורפים ברמתו לא מכלים אנרגיות לשווא, משוכנעים ביוון; הסרבי בחר את תזמון הראיון בקפידה. השיחה עם הגולשים נערכה ימים ספורים לפני הקרב מול אולימפיאקוס וספאנוליס בגמר הגביע. אובראדוביץ', טוענים העיתונאים המקומיים, שלף את החרב ברגע המתאים – וכמו סייף מיומן דקר את נפשו של ספאנוליס, שהמשיכה לדמם בימים הבאים.

"מדהים, אבל במילה אחת אובראדוביץ' הצליח להוציא את ספאנוליס מאיזון", אומר ורלאס. "כשספאנוליס שמע מה אובראדוביץ' אמר עליו, זה פשוט שיגע אותו. הוא עלה למגרש כמו מטורף. אובראדוביץ' שיחק לו עם המוח".

לעתים נוהג אובראדוביץ' להקדיש מסיבות עיתונאים שלמות להתעמרות בחניכיו. לעולם לא ינקוב בשמות ספציפיים, כאמור, אבל כשמרגיש שקבוצתו יוצאת מאיזון – וזה קורה, באופן מסורתי, לקראת אמצע העונה, בבטן הרכה והפחות-משמעותית שלה – ישגר לכיוונם טילים פסיכולוגיים מונחים.

כך קרה, למשל, במסיבת עיתונאים בלתי-נשכחת שערך בעונת 2008/9, לאחר ניצחון גדול על פרוקום סופוט במסגרת המחזור האחרון של השלב המוקדם ביורוליג. במחצית הובילה פאו רק ב-7; את המשחק סיימה בפלוס 22. זה לא שינה לאובראדוביץ', שבמסיבת העיתונאים שפך קיתונות של רותחין על שחקניו.

"אמרתי לשחקנים במחצית: אתם לא מכבדים את עצמכם. כולם חושבים: 'אה, פנאתינייקוס קבוצה טובה, יש לה סיכוי להגיע לפיינל פור'. איזה פיינל פור? מי יגיע לפיינל פור? פנאתינייקוס הזו תגיע לשם? איזו בדיחה. אני לא מספיק טיפש כדי לחשוב שאנחנו יכולים להגיע לפיינל פור. אין לנו שום סיכוי. אם נשחק ככה בטופ-16, יעשו מאיתנו צחוק. יש כאן כמה שחקנים שיש להם אופי, אבל ליתר לא מגיע ללבוש את החולצה של פנאתינייקוס. אני צריך חיילים שיהיו מוכנים למות על המגרש. מי שלא ישחק כמו שאני רוצה, לא יהיה כאן".

התרגיל תמיד מצליח; האפקט שלו על השחקנים משול לשוק חשמלי הישר בגזע החשק. את עונת 2008/9 ההיא, מיותר לציין, סיימה פאו כאלופת אירופה.

גם העונה, בתזמון הקבוע – לקראת סוף חודש דצמבר – שוב פנה להתלונן בכלי התקשורת. פאו ניצחה את באמברג, אבל אובראדוביץ', בהצגה השנתית המתוזמנת, זעם: "אני לא מבין מה השחקנים האלו עושים. הם רוצים להמשיך לשחק עבור פנאתינייקוס? שיעשו את העבודה שלהם. לא רוצים לעשות את העבודה? להתראות, הדלת פתוחה. לצערי, יש כאן שחקנים שלא עוזרים לקבוצה, וכולם מבינים את זה. אני לא יכול להעמיד פנים שהכל בסדר. דברים צריכים להשתנות".

יש לאובראדוביץ' יכולת נדירה נוספת, המשותפת רק למאמנים הגדולים באמת, לנתב את הלחץ הרחק משחקניו במשחקי ההכרעה. פיני גרשון היה ידוע ביכולתו המופלאה לסחוט משחקניו את המיטב דווקא כאשר הכסף הגדול הונח על השולחן. פנאתינייקוס נחשבת לתופעה ייחודית בכך שהיא מצליחה, כקבוצה, להוציא לפועל את תוכנית המשחק שלה בשלמותה במשחקי ההכרעה – זאת במשך כמעט 13 שנים ברציפות. למרות חילופי שחקנים, שינויים ברוטציות, עליות וירידות בתקציב הקבוצה הכללי ויריבות חדשות בכל פעם – המכונה של אובראדוביץ' רואה גביע, או מדליה, וממשיכה לדרוס.

"אובראדוביץ' יכול לזיין את השחקנים שלו כל השנה, לפעמים בלי סיבה – הוא יכול להשאיר אותם חמש שעות באימון, עם שעתיים של צפייה בוידאו ומטר של קללות, אחרי שהם מנצחים משחק ב-40 הפרש, רק כי בפוזשן אחד לא עשו דבר שהוא ביקש – אבל כשמגיע הפיינל פור, הוא יודע לשחרר את השחקנים, לעזוב", מספר עיתונאי יווני. "ואז, לפתע, כל הלחץ משתחרר. המאמנים הטובים באירופה, כמו איבאנוביץ', מסינה, איבקוביץ', בלאט – תראה אותם כל השנה, צועקים על השחקנים שלהם כמו משוגעים, וממשיכים להתנהג ככה גם במשחקי הגמר. הם לא יודעים לעשות את ההפרדה. תסתכל על שפת הגוף של אובראדוביץ' כל העונה, ותסתכל עליו במעמדי הגמר – ותראה בן אדם שונה".

הסוד הגדול של אובראדוביץ', משוכנעים פרשני הכדורסל, הוא ביכולתו לתחזק את קבוצותיו כראוי; זו עבודה שמתחילה בקיץ, בעת בניית הקבוצה, ונמשכת עד לבאזר המסיים של העונה.

בפנאתינייקוס, גם בעתות השפל הכלכלי, נהג אובראדוביץ' לשמור על שלד שחקנים קבוע. מדי קיץ צירף שחקנים בודדים, לא יותר מארבעה או חמישה, שנכנסו כל אחד למשבצת מקצועית מסוימת. חלקם במכונה מוגדר מראש, מה שמונע ממנו את הצורך להחליף שיטת משחק או לשנות פילוסופיה. אובראדוביץ' מתאים את שחקניו למסגרת המקצועית המוגדרת שלו, ולא להפך; הכדורסל שלו נותר בעל מאפיינים קבועים לאורך שנים רבות. משחק ההתקפה שלו מבוסס על שני אלמנטים מרכזיים: פיק אנד רול ברמת גימור מעולה, ומשחק פנים דומיננטי; ההגנה האישית-אגרסיבית המתואמת שלו ידועה כאימת ההתקפות ביבשת, וכגורם המוביל להתפתחות חרדות בקרב ספקי הנקודות המרכזיים של היריבה.

"בגלל שבכל קיץ אובראדוביץ' מצליח לשמור על השלד, השחקנים החדשים צריכים לבצע התאמות קטנות בלבד לשיטה. זה הסוד ליציבות של פאו", מרחיב העיתונאי דימיטריס חרית'אנטיס. "החדשים מסתגלים במהירות, כי החבר'ה הוותיקים שם ועוזרים להם להתמצא בשיטה הקבועה".

וכשקבוצתו של אובראדוביץ' נכנסת לקצב ומתלכדת סביב שיטת המשחק המוכרת, עובר אובראדוביץ' להתמקד בקבוצה היריבה. יכולתו הפנומנאלית להפתיע, לחדש, לסכל את תוכניות המאמן שמנגד, מזכירה תכונות של סוכן ביון.

"הדוגמא הכי טובה היא מה שפאו עשתה לנבארו בסדרת רבע גמר היורוליג בעונה שעברה", מוסיף חרית'אנטיס. "אפילו כשאתה חושב שכבר אין לאובראדוביץ' איך להפתיע, הוא מצליח לשלוף איזה משהו מהכובע. הגנת ה'בוקס אנד וואן' על נבארו הייתה משהו בלתי-ייאמן. אני זוכר איך בפיינל פור 02' הוא הקפיץ לפרקט את לזארוס פפאדופולוס, שחקן שלא שיחק כמעט כל העונה, ולקח בזכותו את התואר. יש לאובראדוביץ' את האומץ להגיע לשחקן שלא שיחק תקופה ארוכה, לזרוק אותו לפרקט ולהגיד לו: 'לך תתפוס אותם'. הוא יצירתי ברמות מדהימות. זה עובד בכל שנה, וגורם לשחקנים להאמין ברעיונות שלו – לא משנה כמה הם מטורפים".

"יש לאובראדוביץ' יכולת מוכחת לשלוט בכוכבים, להכניס שחקנים לשיטת המשחק שלו", מחמיא צביקה שרף. "ביוון הוא מצליח לגבור באופן עקבי על אולימפיאקוס, למרות שבמשך כמה שנים הם השקיעו הרבה יותר כסף מפנאתינייקוס. בעונה שעברה הוא לקח סדרה, בלי ביתיות, מול ברצלונה בשיאה. אפילו לפני שלושה שבועות, בקאזאן, הוא הביא את הקבוצה שלו למשחק המפתח עם ריכוז מקסימאלי, ניצח וגרף את הביתיות. הוא מביא לרמות הגבוהות ביותר את ביצוע הכדורסל שלו בהגנה ובהתקפה. הפיק אנד רול שלו מבוצע בשלמות. הגבוהים שלו מקבלים יותר כדורים בצבע מכל קבוצה אחרת. יש לו משחק הגנה ייחודי. הוא מצליח לשתק כוכבים של יריבים בצורה מדהימה. ושחקן שלא נכנס לשיטה שלו, לא נשאר. עם אובראדוביץ' זה תמיד אותו שטאנץ. וזה תמיד עובד".

קור הרוח של אובראדוביץ' הפך גם הוא לאגדה: אף כשקבוצותיו נקלעות לפיגור, הן לעולם לא מרימות ידיים. את הרבע האחרון לגמר הגביע מול אולימפיאקוס פתח במינוס 9. פאו העיקשת חזרה למשחק, פוזשן אחר פוזשן, ובדקות הסיום הוציאה לפועל בדיוק כפי שתכננה – בעוד שלשחקני אולימפיאקוס רעדו הידיים.

אולי העיתונאים מבלבלים לעתים את קור הרוח הזה עם הנטייה "להאשים" את אובראדוביץ' בעודף-מזל. אינספור משחקי גמר ניצח בשניות הסיום – החל מהתואר המשמעותי הראשון בקריירת האימון שלו, אותו גמר גביע אירופה מפורסם עם פרטיזן בלגרד, ועד לניצחון הדחוק בגמר הגביע מול אולימפיאקוס בשבוע שעבר; כדורסל משחקים חמישה נגד חמישה, אמרנו, ובסוף אובראדוביץ' מנצח.

"ביוון אומרים שהמזל נמצא לצדך רק אם יש לך יכולת", אומר ניקוס ורלאס. "יש לאובראדוביץ' הרבה יכולות, אבל האמת היא שגם הרבה מזל. לא רק במשחקים עצמם, אלא בכלל. יש לו נשיא מליארדר שמשוגע על הקבוצה. הכדורסל היווני נשלט ע"י פאו כבר 15 שנה, וזה יוצר עבורו את כל התנאים לבנות אימפריה. חשוב מאוד לציין שבארבע-חמש השנים הראשונות, שנות הבנייה וההתעצמות, אולימפיאקוס לא הייתה שם כדי להפריע. במשך חמש שנים פאו שלטה כמעט בלי התנגדות, והצליחה להתבסס. חוץ מזה, במשחקים עצמם המזל הולך איתו: דג'ורדג'ביץ', הגמר עם בדאלונה שניצח במזל, אפילו גמר היורוליג ב-2009 נגד צסק"א שניצח בזכות החטאה של שישקאוסקאס, מזריקה פנויה לגמרי, בשנייה האחרונה. אלוהי הכדורסל איתו, לגמרי".

"זה לא מזל. אתה יכול לראות את האופי של אובראדוביץ' דרך התוצאות שהוא משיג", משיב חרית'אנטיס. "כשהמשחק צמוד אובראדוביץ' פשוט חי אותו, מרגיש אותו, ומקבל החלטות טובות. קח שתי סיטואציות דומות שהוא קיבל בהן החלטות שונות: בגמר ב-2009 נגד צסק"א הוא החליט שלא לעשות עבירה, ושישקאוסקאס החטיא. בגביע מול אולימפיאקוס הוא כן בחר לעשות עבירה, על פרינטזיס, שקלע אחת משתיים. הוא פשוט יודע לקבל את ההחלטות האלה".

הכינוי שדבק באובראדוביץ' הוא "גאסטון", על שם בן דודו בר המזל של דונלד דאק. אובראדוביץ' תמיד שנא את הכינוי הזה. "אם תגיד לו שיש לו מזל, הוא ישתגע", אומר אריס בראקאס. "זה יכול להטריף אותו. הייתה איזו מסיבת עיתונאים, אחרי אחד הגמרים שניצח בנקודה, ששאלתי אותו האם הוא מרגיש בר מזל. לרגע האוויר בחדר כאילו קפא, הפנים שלו האדימו, אבל אז הוא השיב: 'אם כל מה שקרה לי עם פאו ובכלל בקריירה זה מזל, הלוואי שימשיך להיות לי כזה מזל גם בעתיד".

מספר ימים קודם לשאלה המתגרה של בראקאס, באותו חדר ממש, נערכה מסיבת העיתונאים שהשיקה את אירועי פיינל פור 2009. בעת שעמדו כל המאמנים לתמונה המשותפת המסורתית, בעט בטעות אחד הצלמים בשולחן. השולחן רעד והשלטים הקטנים עם שמות המאמנים נפלו, חוץ משלט אחד שנותר עומד: זה של אובראדוביץ'. "גאסטון", סינן אובראדוביץ' בחיוך.

מחוץ למגרש אובראדוביץ' הוא איש רעים להתרועע. "כשהוא חבר של מישהו, הוא איתו בכל מצב", מספר פז'ה סאריץ'. "יש לו חברי ילדות שלא החליף, למרות ההצלחות. הוא לא השתנה. נותר אדם מאוד כן ואמיתי".

משנת 85' נשוי אובראדוביץ' לוסנה, אהבת נעוריו, שפגש עוד בהיותו בחור צעיר בצ'צ'אק. יש להם שני ילדים: אנה (25), שמתגוררת בברצלונה, וג'ורג' (13), שחי בסרביה אבל מרבה לבקר את אביו באתונה. גם אובראדוביץ' הצעיר משחק כדורסל, כמובן, אבל לדבריהם של אנשי תקשורת בסרביה, "ז'ליקו לא לוחץ עליו להפוך לשחקן. הוא אף פעם לא לחץ על הילדים, תמיד אמר שהוא מתכוון לאפשר להם לבחור את הנתיב שלהם בחיים".

אובראדוביץ' חובב מוסיקה יוונית, סרבית ובלקנית בכלל. חברו הטוב הוא הזמר היווני הידוע אנטוניס רמוס, שבהופעותיו מרבה המאמן לבקר. לאחרונה שחרר רמוס סינגל חדש בשם "תישאר"; לאור השמועות המתרבות על עזיבה אפשרית של אובראדוביץ' בסיום העונה בשל המצב הכלכלי הקשה, נוהג רמוס להקדיש את השיר במיוחד למאמן. עם הזמן הפך אובראדוביץ' לדמות מוכרת במיטב הטברנות של אתונה ובלגרד. חבריו מספרים שהוא מחזיק במכוניתו מאות דיסקים, ועליהם אלפי שירים. יוונית הוא לא מדבר, אבל מבין היטב את השפה. למרות התדמית הקשוחה, הוא לא מפסיק להאזין לשירי דיכאון ביוונית.

"ז'ליקו אדם עם הרבה קסם אישי. מישהו שהיית רוצה לשבת לקפה או לדרינק", אומר ורלאס. "בניגוד להרבה אנשי כדורסל, הוא מעניין גם מחוץ למגרש. יש הרבה על מה לדבר איתו, קל להתחבר אליו. הייתי שמח לבלות איתו איזה ערב בפאב".

למרות שהשיג כל תואר אפשרי באירופה, על מעבר אפשרי ל-NBA מסרב אובראדוביץ' לשמוע. הוא קשור מדי לכדורסל האירופאי, לבית בסרביה ובכלל לחיים ביבשת הישנה. פעם אמר שאתונה מושלמת בגלל הרבה דברים, אבל בעיקר כי היא נמצאת מרחק שעת טיסה אחת מבלגרד. לעתים, כשמעניק לשחקניו חופש נדיר, מנצל אובראדוביץ' את ההפוגה ונוסע לביקורים חפוזים במולדת. גם בברצלונה מחזיק בית, אבל שם מבקר בעיקר כשמתאפשר לו בקיצים.

החיים בארה"ב מרתיעים אותו. הוא דוחה כל הזדמנות להתקרב לכדורסל האמריקאי, למרות שרמז שיכול היה להצליח שם מבחינה מקצועית. "יש הרבה מאמנים באירופה שיכולים לאמן ב-NBA", אמר פעם. "מייק ד'אנטוני הצליח. אני? לא, לא, לא. זה לא בשבילי". בקיץ האחרון גילה שקיבל הצעה לאמן בליגת הקיץ בלאס וגאס. "זה כבוד גדול", אמר, "אבל העדפתי לנסוע לסרביה, לפסטיבל מוזיקה בלקנית".

ובגיל 51, כשאליפות היורוליג התשיעית נראית בבירור באופק, ז'ליקו אובראדוביץ' לא מתכוון להפסיק לרקוד.

ohad@walla.net.il

ביוון לא ממש נותנים סיכוי למכבי תל אביב

קית' לנגפורד יודע: "סיפרו לנו כמה קשה מול פנאתינייקוס בחוץ"

גם טל בורשטיין מבין: "לא יהיה רגוע באולם"

האם מכבי תל אביב צריכה לדרוש יותר מדיוויד בלאט?

שאראס רוצה להיות פה כמה שפחות

מי שחקן טוב יותר, שאראס או פפאלוקאס?