"עד המוות": שוכני המערות ליד חברון נאחזים בקרקע

מחוץ לבית הספר הקטן בכפר פח'ית שבדרום הר חברון עומדת ילדה קטנה עם תלבושת אחידה וסנדלים. היא בסך הכול בכיתה ד' אך כמו כל חבריה, גם היא קמה כל יום בשש בבוקר משום שצפויה לה הליכה ארוכה מאוד עד לבית הספר. בין אם בחוץ קופחת השמש ובין אם יורד גשם עז, עשרות ילדים – וביניהם אותה ילדה – צועדים מדי בוקר במשך שעה וחצי בדרך חתחתים המלאה בעליות, ירידות, אבנים גדולות ועפר, עד שהם מגיעים לבית הספר. בצהריים צפויה להם אמנם הליכה נוספת של שעה וחצי בדרך חזרה לבתיהם, אך הם מעידים על עצמם שהם נהנים לבוא לבית הספר "למרות המרחק המתיש".

אותה ילדה, שעמדה מחוץ לבית הספר הקטן, נושאת שם בעל משמעות סמלית עבור הפלסטינים. קוראים לה "צומוד" ופירוש שמה הוא: דבקות בארץ, היצמדות לקרקע, אחיזה איתנה ובלתי מתפשרת. שמה, כך נדמה, מתאר היטב את סיפורם של שמונה כפרים פלסטינים באזור דרום הר חברון, שחיים תחת איום של פינוי והריסה לאחר שצה"ל הכריז על אזור מגוריהם כשטח אש ומתעקשים - למרות הכול - לדבוק בקרקע. אלף התושבים, המתגוררים באותם שמונה כפרים, נמצאים במשך שנים ארוכות במאבק משפטי ארוך מול מדינת ישראל הדורשת לפנותם לעיירה הסמוכה יטא. חרף זאת, הם מדגישים כי הם לא מתכוונים לוותר ולהתפנות: "הסבים של הסבים שלנו נולדו כאן, ואנחנו מתכוונים למות כאן".

כבר בשנות השבעים הכריז צה"ל על האזור כשטח צבאי סגור. עד סוף שנות התשעים המשיכו מאות התושבים הפלסטינים לחיות בו - רובם, אגב, בתוך מערות - באין מפריע. בשנת 1999 קיבלו רוב התושבים בכפרים צווי פינוי בטענה שהם מתגוררים בצורה בלתי-חוקית בשטח אש, רבים מהם פונו, אך לחלקם הותר לשוב לבתיהם בכפרים בעקבות צווי ביניים שהוציא בג"ץ. צווי הפינוי לתושבי הכפרים משטח האש מתבססים על טענת המדינה שהם אינם תושבי קבע ולכן לא אמורים להימצא בשטח אש, הנחשב לשטח צבאי סגור. המדינה הציעה, כאמור, להעביר את התושבים לאזור יטא בטענה שרבים מהם מחזיקים שם בית נוסף. נוסף לכל טענה המדינה גם כי התושבים בנו בכפרים מבנים בצורה בלתי חוקית. עם זאת, אותם שוכני מערות ואוהלים טוענים כי במשך דורות על גבי דורות הם חיים באזור זה, עוסקים בחקלאות ורעיית צאן ומקפידים לשמור על אותו אורח חיים של הוריהם והורי-הוריהם.

צו הביניים שהוציא בג"ץ, אשר מאפשר לתושבים להמשיך ולהתגורר בבתיהם בכפרים, פג הבוקר (רביעי). בעקבות כך, מגישה היום האגודה לזכויות האזרח עתירה חדשה נגד החלטת שר הביטחון לפנות את הכפרים: "מדובר באלפי אנשים שחיים כאן מזה עשרות שנים, חלקם אפילו יותר, דורות של דורות של אנשים שמקיימים אורח חיים מאד ייחודי", אומרת משכית מנדל, עורכת-דין באגודה. "לא ייתכן שיום בהיר אחד יוחלט שאנשים לא יכולים להישאר שם כי לישראל יש צורך בשטח הזה. אנשים חיים כאן ויש לאפשר להם לקיים את חייהם כפי שהם עשו מאז ועד עכשיו. התפיסה שלנו, של מה נחשב כפר, מהו בית, ומהו מקום מגורים שיש לשמר אותו, היא תפיסה שמבוססת על התרבות שלנו ומה שאנו מכירים ורואים ברחובות שלנו. אנשים חיים פה באופן שונה, וזה משהו שצריך לשמר ולאפשר לו להתקיים".

העתירה שמוגשת היום לבג"ץ מבוססת, בין השאר, גם על חוות דעתם של המומחים למשפט בינלאומי, פרופ' אייל בנבנישתי, פרופ' יובל שני ופרופ' דוד קרצ'מר, הקובעים כי שימוש בקרקע של שטח כבוש לצורך אימונים צבאיים אפשרי רק כשמדובר בצורך צבאי שקשור לשטח הכבוש. לדבריהם, המדינה הודיעה לבג"ץ שהצורך בשטח האש נוגע לשמירה על הכשירות הכללית של צה"ל, בין השאר לאור הפקת הלקחים ממלחמת לבנון השנייה, ולפיכך אין צורך צבאי שקשור לשטח הצבאי עצמו. הם אף טוענים שאין איזון בין צרכי האוכלוסייה לבין צרכי הצבא וכן מזהיר מפני אפשרות ששימוש בשטח לצורך אימונים צבאיים עלול לגרום להרס של רכוש – דבר המנוגד לאמנת ז'נבה.

גורמים במנהל האזרחי דחו את טענות העותרים ואמרו כי מבדיקה שערך המנהל האזרחי בשנת 2000, עלה כי לרובם המכריע של העותרים יש בתים קבועים ביטא, והם מתגוררים בשטח האש באופן עונתי ולא רצוף. עד לאותה תקופה בשטח האש לא היו מבנים, לרבות בתי ספר או מבני קבע אחרים. תופעת הבנייה הבלתי חוקית הנרחבת החלה רק לאחר מכן, כחלק מניסיון לקבוע עובדות בשטח.

מי שמסתובב באותם כפרים קטנטנים באזור רואה אנשים שחיים חיי קהילה פשוטים ופרימיטיביים, ללא חיבור לתשתיות חשמל ומים וללא כבישים שנסללו עבורם. במקרים בריאותיים דחופים, לדוגמה, נאלצים התושבים להסיע את החולה בטרקטור או להרכיבו על חמור לבית החולים הסמוך בעיר חברון, והדרך יכולה לארוך גם מעל שעה וחצי. רבים מהתושבים עדיין מתגוררים בתוך מערות, ממש כפי שחיו הסבים של הסבים שלהם לפני עשרות שנים. אלא שלמרות תנאי החיים הקשים, התושבים מבהירים כי אלו הם החיים שאותם הם מכירים, שאליהם הם רגילים, ואין בכוונתם לוותר עליהם: "אני גרה כאן עשרות שנים, עוד מימי השלטון הירדני. לאן אלך עכשיו? אשאר ללא קורת גג בגילי?", תוהה פאטמה ח'ליל, 72, מכפר פח'ית. מחמוד, 70, תושב כפר תבאן, נאנח: "במשך עשרות שנים הצבא מנסה לגרש אותנו מכאן. הם טוענים שהאזור הוא שטח צבאי אבל זו האדמה שלנו".

לשכתו של מנהל בית הספר בכפר פח'ית היא גם חדר המורים וגם חדר הישיבות. מאחורי כיסאו הרעוע תלויה תמונתו של יו"ר הרשות אבו מאזן, ולצדה תמונת יו"ר הרשות לשעבר יאסר ערפאת, שעליה מוטבעת קריאתו: "אנו נשארים!". המנהל, חאדר עמור, אומר שלמרות מה שחושבים, מאות התושבים בכפרים שמחים בחלקם ורוצים להתפרנס מהכבשים שלהם: "לכל משפחה פה יש כמה מאות כבשים. הן מקור הפרנסה שלה. כאן האנשים גרים, כאן הם עובדים. הם גרים כאן מאות שנים. לאן הם ילכו אם הם יפונו? להיות פליטים בעיירה יטא? היו לא מעט שנאלצו לעזוב בגלל שישראל לא חיברה את הכפרים מעולם לחשמל ומים, אך מי שנשארו פה הם חקלאים ורועי צאן שחייבים לעבוד. הם חיים כאן חיים פרימיטיביים אך הם מאושרים. הם רוצים להישאר כאן. אני לא יכול להעלות בדמיוני מצב שהם יגורשו מפה".

מוחמד עראם, 52, תושב כפר מג'אז, מציג לנו את המערה שבה הוא ובני משפחתו מתגוררים. "עדיין יש כאן מים מהגשמים העזים שהיו בשבוע שעבר", הוא מתנצל. "בינתיים אנחנו מצטופפים ומתגוררים במערה אחת". עראם מודה שהחיים בכפר קשים מאד אך מבהיר שהכפר הוא מקור פרנסה חשוב ושם הוא חי כל חייו: "יש לנו פה כבשים ועזים ואנחנו מייצרים גבינה וחמאה. אנחנו עובדים פה. החיים כאן לא קלים: אין שום דרך לצאת מכאן, מלבד טרקטור או חמור. למרות זאת, אין לי מקום אחר. נולדתי כאן, האחים והאחיות שלי נולדו כאן, אבי נולד כאן, סבי נולד כאן. אבי וסבי גם מתו כאן. אין שום סיכוי שיפנו אותנו מכאן. הצבא יכול לבוא, אבל הם לא יצליחו לפנות אותנו. אנחנו פה עד המוות. כשנמות, יפנו אותנו מפה. כל עוד אנו חיים – נישאר פה".

לפניות לכתב: nir_yah@walla.com