מגדל התצפית הגבוה של הקרן הקיימת ביער עופר שבכרמל מעלה על הדעת את מגדל התצפית של "מול היערות". במיוחד בשבוע שאחרי ניצחון החמאס. במיוחד כאשר תביעת השיבה חוזרת להיות תביעה פלשתינית ממשית, ברורה ונחושה. במיוחד כאשר אוטובוס מן הגליל חונה למרגלות המגדל ומוציא מתוכו קבוצה גדולה של פלשתינים ישראלים העולים אל המגדל כדי לצפות ממנו בכל הכפרים האבודים ההם שטמונים ביערות: עין רזאל, סרפנד, אגזים.
באגזים מתגורר עמי איילון. מפקד חיל הים לשעבר, ראש השב"כ לשעבר, מנהיג המפקד הלאומי, הביטחוניסט הבכיר ברשימת העבודה לכנסת. 1.66 מטר ביום טוב, הוא מעיד על עצמו. דחוס, אנרגטי, אינטנסיווי מאוד. בחולצה לבנה ובג'ינס ובנעלי קומנדו שחורות הוא עומד במטבח ביתו אחרי ריצת הבוקר ומכין תה צמחים משובח מעשבי ההר. לא, איילון אינו שומע את לחישת היערות. השרידים של אגזים המפוזרים לאורכה ולרוחבה של כרם מהר"ל אינם טורדים את מנוחתו. הוא חש בעלות מלאה על המקום הזה. הוא זוכר את יסודות בית שני של המקום הזה. ואת הממלוכים והצלבנים והעותמנים וכל האחרים. העובדה שבמשך 150 שנים חיו כאן גם ערבים אינה מעיקה עליו. גוויית הענק של החאן העתיק שמעבר לביתו אינה מעיקה עליו. ולא האבן הפלשתינית בחצרות. הוא שלם לחלוטין עם 48'. וברור לו לחלוטין שאף פליט לא ישוב לישראל. זה הקו האדום שלו: אף פליט.
כאשר היה עמי איילון מפקד חיל הים, בין 1991 ל-1995, ראה את הנולד ועמד על כך שישראל תרכוש בגרמניה צוללות בעלות ערך אסטרטגי. על פי מקורות זרים הצוללות נועדו להעניק לישראל יכולת מהלומה שנייה אל מול איום גרעיני ערבי או איראני. כאשר היה עמי איילון ראש השב"כ, בין 1996 ל-2000, שיקם את הארגון הפגוע אחרי רצח רבין והוריד באופן דרסטי את עקומת הטרור הפלשתיני. בשנת 2002 ניסח יחד עם פרופ' סרי נוסייבה את מסמך המפקד הלאומי המגדיר את ששת העקרונות שיאפשרו את ייצובו של הסדר ישראלי-פלשתיני לשתי מדינות.
גם כעת, גם אחרי ניצחון החמאס, הוא מאמין שחזון איילון-נוסייבה רלוונטי. גם כעת, גם כאשר החמאס עומד על כך שהפליטים ישובו אל כפרים קונקרטיים כמו הכפר הזה ואל בתים ממשיים כמו הבית הזה, איילון מאמין בהתפכחות הפלשתינית. הוא חושש מפני אל-קאעדה ומפני ארגוני ג'יהאד עולמי אשר ינסו להשיג נשק גרעיני ויהפכו את הסביבה האסטרטגית לבלתי יציבה, אבל הוא מאמין בפרגמטיות הבסיסית של רוב העם הפלשתיני. לא, אנחנו לא נידונים להתנגשות תרבויות, הוא אומר. אנחנו לא עומדים בפני חברה פונדמנטליסטית וקנאית. אם רק ננהג נכונה נוכל למתן גם את החמאס. נוכל לחיות בדו-קיום עם פליטיה של אגזים.
ניצחנו, ותודה למתנחלים
עכשיו, אחרי ניצחון החמאס, זה לגמרי ברור: הם רוצים את כרם מהר"ל. לא רק את נווה דקלים, לא רק את עמונה, את כרם מהר"ל.
"אין ספק. הם תמיד רצו, רוצים וירצו את תל אביב, את יפו ואת אגזים. בדומה לכך שאנחנו כקולקטיב תמיד רצינו, רוצים ונרצה את יריחו, את חברון ואת בית אל. וזה בסדר לרצות. מותר לחלום. אבל הסדרה של סכסוך קיומי כמו הסכסוך בין הפלשתינים לבינינו מתרחשת כאשר מפרידים בין החלום לבין התוכנית המדינית. וזה מה שמתרחש. זה מתרחש בחברה הישראלית. זה מתרחש אצלי באופן אישי. וזה מתרחש גם אצלם. יש עליות ומורדות בתהליך, יש התקדמויות ונסיגות. אבל בגדול גם החברה הפלשתינית מתנתקת מחלום פלשתין הגדולה".
באמת יש סימטריה בין הפלשתינים לישראלים בעניין הזה? אתה מדבר במונחים סימטריים גם כעת, גם כאשר החמאס ניצב בשער?
"אין זהות בינם לבינינו. התהליך אצלנו מואץ ומוקדם יותר. אבל אני לא מרגיש זר כאשר אני מגיע לחברון. ואני חלק מתפישה ציונית שראתה את מדינת ישראל בכל מקום בארץ ישראל שבו מקימים ישוב ומתחברים לנוף ועובדים את הקרקע. הורי דחפו את הגבול הסורי אל תוך השטח המפורז בקיבוץ מעגן ויצאו לחרוש את אדמות המריבה בתל קציר. חברי הלכו להתיישב בבקעת הירדן וגם אני האמנתי בתוכנית אלון ואפילו בהתיישבות בגוש קטיף. אבל מתישהו באינתיפאדה הראשונה ובאינתיפאדה השנייה התרחשה התפכחות. גם אני באופן אישי הקצתי בכאב גדול מתוך חלום. ועשיתי זאת משום שפגשתי מולי כוח. פגשתי מציאות אחרת שלא יכולתי עוד להתעלם ממנה.
"וכך קורה גם לחברה הפלשתינית. היא נפרדת מהחלום שלה לא בגלל העיניים היפות שלנו אלא מפני שהיא פוגשת מולה כוח. והכוח הזה, ישראל, הוא היום הכוח המשנה את העולם הערבי. במזרח התיכון היום אנחנו מרכזה של המציאות. אנחנו הכוח הדומיננטי גם צבאית, גם מדינית וגם כלכלית. והכוח הזה מרחיק את הפלשתינים מחלום פלשתין הגדולה. הכוח הזה הביא את הליגה הערבית לעבור מהחלטות חרטום של 1968 להחלטת ביירות של 2002 המקבלת את ישראל בגבולות 67'".
אתה ממש לא נותן לעובדות לבלבל אותך. הפלשתינים חוזרים לאמץ טרמינולוגיה שבה לא השתמשו מאז שנות ה-60 ואתה עדיין רואה דיאלוג ודו-קיום והכרה הדדית.
"ניצחון החמאס הוא נסיגה, אני לא מתכחש לכך. אבל הוא לא משנה את העובדה שרוב הפלשתינים רואים את פתרון שתי המדינות כפתרון מועדף. 50% מהם מוכנים לוותר על זכות השיבה. הפלשתינים לא הצביעו חמאס בגלל שהפכו לפונדמנטליסטים. הם פשוט רצו ניקיון שלטוני והגיעו למסקנה שהאלימות היא הדרך היחידה לקדם הסדר עם ישראל. החד צדדיות של ההתנתקות והעובדה שיצאנו מעזה ללא תמורה התפרשה אצלם כתבוסה ישראלית. על כן אסור לנו לבצע התנתקות שנייה הדומה לראשונה. החד צדדיות היא תקלה. אסור לצאת מהגדה כפי שיצאנו מעזה.
"ובכל זאת, בבסיס אנחנו מדברים על ניצחון ישראלי. על ניצחון הציונות במזרח התיכון. על השתנות העולם הערבי. וחשוב לי לומר שמה ששינה את העולם הערבי הוא לא רק הקהילה הבינלאומית וארצות הברית והכלכלה והגלובליזציה, אלא גם מפעל ההתיישבות. ההתנחלויות. ההתיישבות ביהודה ושומרון הבהירה ללאומיות הערבית שהזמן פועל גם נגדה. שאם לא תקבל החלטה ותפעל במהירות לא תהיה פלשתין. לכן, כאשר אנחנו באים היום למתנחלים ואומרים להם שובו הביתה אנ
"ראובן אדלר הוא תופעה בעייתית בפוליטיקה הישראלית; האדלריזם יצר מנהיג - לא יכול להיות שכך תתנהל דמוקרטיה"
ארי שביט
10.2.2006 / 14:35