אביה, צבי זמיר, היה אלוף בצה"ל וראש המוסד. "ההקשר המעמדי והמשפחתי שלי הוא עובדה הרת חשיבות", היא אומרת. "בהקשר הזה אני יכולה לחשוב שמגיע לי יותר. יש בי את הצד הזה. במישור הרגשי ברור לי שהמקום הזה הוא שלנו. מהסיבה הזאת כשאני הולכת ברחובות צהלה אני מרגישה סוג של התנשאות בכל פעם שעובר מולי ג'יפ 4X4, בכל פעם שאני חולפת על פני בית של ארבע קומות. השכונה שלי הפכה למקור מים שבו החזקים דוחפים את החלשים מהם הצדה. אצולת הממון היא הכוח החיוני היום, האליטה של דור המייסדים, שבעבר שלטה על עמדות הכוח, הפכה קשישה ואפורה. חסרת יכולת. הכסף היום הוא הביטוי לכוח שלך וזה טון שהולך כנגד כל האידיאולוגיות. את השינוי הזה אפשר לראות בכל מיני מקומות בארץ, לא רק בצהלה. אני רואה את המציאות המשתנה הזאת באופן ויזואלי ממש, מול עיני, כמו השתלטות של עדרים על שטחי מרעה".
בספרה החדש, "מתקנים ואטרקציות", שיצא לאור בשבוע שעבר (בהוצאת חרגול), היא מנהלת חשבון נפש עם שכונת ילדותה ועם כלכלת השוק האכזרית. העלילה מתרחשת בלב נווה חנית - שכונה ישראלית ותיקה שנבנתה בשנות ה-50 כשיכון לקציני צבא, אנשי שירותי הביטחון ומשפחותיהם. בדומה לצהלה, הפכה גם השכונה הספרותית למכרה זהב נדל"ני: בזה אחר זה נרכשים בתי הוותיקים, ועולמם הישן נכבש על ידי האלפיון העליון - אילי היי-טק, דוגמניות עבר ואנשי עסקים. אלה מתעשרים חדשים שאצים להפגין את הונם בראוותנות חסרת טעם, ממהרים להרוס את הבתים הישנים ולבנות אחוזות ענק בסגנון האיים הקנריים, המשרות אווירה תמידית של נופש.
משהו גדול מתרגש בזמיר כשהיא מדברת על אותם נובורישים. "אני כבר רואה לנגד עיני תמונה שבה כולנו צמיתים, נתונים בתנאי עבודה איומים, חיים תחת שרירות לבם של בעלי הון ספורים שיעשו בנו כרצוננו. יש משהו מפחיד נורא בתהליך שבו ההון מתכנס במעט ידיים, בזה שתנאי העבודה הולכים ומורעים. אני מרגישה שאנחנו חברה שהולכת להיות יותר ויותר פאודלית. כולנו הולכים ונגזלים.
"את הבית של ההורים שלי, למשל, ברחוב יואב 7, קנו הדוגמנית מיכאלה ברקו ובעלה", מספרת זמיר ומבט אירוני מתפשט על פניה (ברקו נשואה לאיש העסקים רון צוקרמן, איש עסקים ומבעלי חברת התוכנה אטיוניטי). "מצד אחד קשה לי לקבל את השינויים האלה, ומצד שני גם ברור לי שזה לא רלוונטי. אין לי שום דבר אישי נגדם, צהלה לא שייכת לי. כשאני מתחילה להוציא מהפה אמירות אליטיסטיות אני לא יכולה שלא להיגעל. המקום הזה לא שלנו, הוא מקום של אנשים שמביאים תרבות אחרת והמון כסף. לי היה ברור שהקול שאליו אני משתייכת יישאר לעולם הקול המשפיע, וזה לא נכון. הרבה פעמים אני צריכה לתפוס את עצמי כשאני מתחילה להגיד ?גנבו לנו את המדינה'".
פרשת הג’קוזי של עפרה שטראוס בצהלה, ההשתלטות שלה על שטח ציבורי, זה עניין שמטריד אותך?
"זה יותר מצחיק ומגעיל אותי. כשחסר בית פולש לדירה אני יכולה להבין את זה, אותה אני לא מבינה. אורח החיים שלה לא מעורר את קנאתי, לקחת שטחי ציבור ולבנות עליהם ג'קוזי זה דבר מזעזע. היא לוקחת משהו שלא שייך לה, יש לה כסף לשלם לעורכי דין שיטפלו בבעיה המשפטית, אבל לא לקנות את השטח. זה מגוחך, זה מבטא חמדנות שאין לה שובע. אבל אולי לה מותר, היא הרי מחזיקה את המשק הישראלי".
הדור המובס
את השיחה היא מתחילה עם כוס קפה גדולה וסיגריה. זמיר, בת 44, גרושה פעמיים ואם לילדה בת 11 מנישואיה השניים, נוהגת למצוא הנאה בפתיחת חשבונות נוקבים עם החברה הסובבת אותה. זה כמעט מנהג שלה. בספרה הקודם, "ספינת הבנות", עסקה בתופעת ההטרדות המיניות שחוות נשים בצה"ל.
"שמעתי בבית המון קשקושים על הצבא", היא אומרת ויורה מפיה את עשן הסיגריה בקו ישר. "הצבא הוא מאותם שקרים שלקח לי הרבה זמן להתגבר עליהם. את השירות שלי העברתי כפקידה בפו"ם. עד אז היה לי דימוי מאוד נאיווי של אנשי צבא, של קצינים, חשבתי עליהם כבעלי ערכים ושגורל המדינה עומד בכל רגע לנגד עיניהם, וגיליתי בית זונות, סיפורי איציק מרדכי שהצבא היה מלא בהם. בפעם הראשונה חוויתי את ההרגשה להיות אובייקט מיני, למרות שהייתי מוגנת יחסית בזכות הייחוס שלי. זו היתה התפכחות גדולה בשבילי".
היא אוהבת את הדרמה של הסתירה, של השקר הנחשף, את הרגע שבו היא פוקחת עיניים לראות את המציאות. בספרה החדש, בני דור המייסדים מתפכחים לתוך עולם חדש ולא מוכר. ביום בהיר אחד מחליט אחד התושבים החדשים, מתווך נדל"ן במקצועו, להקים ספא במרכז המסחרי של השכונה. הדבר מעורר מהומה בישיבת הוועד של האגודה השיתופית. הוותיקים, בני 60, בכירי שב"כ, אלופים ומפקדי אוגדות, שהגנו בגופם על הארץ במלחמת יום כיפור, המומים מהרעיון. הם צועקים "שחיתות" ו"פריצות", אבל נכנעים בסופו של דבר ליצריו העסקיים של מתווך הנדל"ן, שעוזב את הישיבה במרצדס ספורט 5,000 סמ"ק.
"אחת הגיבורות בסיפור שלי מבינה יום אחד שדור ההורים שלה מובס", אומרת זמיר בקול חזק. "היא מבינה ורואה את הכל צומח מתוך תנאים כלכליים ומודדת הכל במונחים של שווי וערך. זה מגיע עד כדי אבסורד, שהחיים והמוות נמדדים במובן כלכלי. מוות של אחד השכנים שלה הוא פינוי מגרש, מוות הוא אות לזה שמתווך הנדל"ן בדרך לסגור עסקה חדשה. הספר הזה צילצל ברעש של הכסף - אין מי שלא נמצא בתוך הרעש הזה, גם התושבים החדשים של השכונה וגם בני הדור השני שמפנטזים על ירושות".
לעתים זה מפחיד אותה, אבל כמו גיבוריה ב"מתקנים ואטרקציות", זמיר מסתכלת במבט מעורב על האליטה החדשה שעולה סביבה. לצד ההתבוננות המובסת שלה, היא מלאה הערצה לאותם אנשים שבשבילם כסף הוא סוג של תכלית החיים. זה מסקרן אותה. "העשירים הם שכבה יותר מעניינת, יותר סוטה, פחות שקרנית", היא אומרת. "אלה מטאורים שנוסקים בכוח של אמונה פנימית, יש להם התנהלות מתוכננת, מטרות, חיוניות של מי שהחיים שלו מסומנים בסימן של תנועה. במובן הזה הספר מבחינתי הוא התנשלות מאתוס סנטימנטלי שמקובל לבכות ולייבב עליו. זה אתוס שאומר שפעם היה יותר טוב".
גולם בתרדמת
משהו קוסם לה במצב המשתנה. "אני אוהבת את הגילויים של הכוח והאלימות הכלכלית החדשה", היא מפתיעה. "בזמן שכתבתי את הספר קראתי המון את עיתוני הכלכלה וגיליתי שם אליטה ויטאלית, בעלת כוח שמרשים בנחישות שלו. אלה אנשים שחווים בצורה מאוד לא פילוסופית את מלחמת הכל בכל. אני יכולה לשאול את עצמי, למשל, שאלה כמו כמה אני חייבת למדינה אם היא לא מזהה את הצרכים שלי. אבל הם לא שם בכלל. הם לא מאמינים ברעיון לתת את הזכויות שלך לריבון כדי שהוא ישמור עליך. הם חיים עשרה צעדים קדימה, הם ישמרו על עצמם, יקימו לעצמם בית ספר פרטי שבו הילדים שלהם לומדים רק מתוך סקרנות".
כשהיא קמה להוציא מהמקרר צלחת תאנים ירוקות-סגולות ומשולש גבינה קשה, היא גם מכניסה למערכת הסטריאו דיסק של ג'וני קאש. "השכנים של ההורים שלי היו משה דיין, אריק שרון, מוטי הוד, יצחק רבין, עזר ויצמן, וזה מעולם לא נראה לי מיוחד", היא אומרת ומתיישבת שוב. "משה דיין תמיד היה שכן, היה בינינו הבדל של בית, ראיתי אותו נכנס ויוצא מהמכונית שלו, הייתי חברה של השומרים שלו. הפעם הראשונה שקלטתי שאני גרה במקום שיש לו משמעות, היתה אחרי מלחמת יום כיפור. הייתי בכיתה ג' ואני זוכרת שיצאתי מהבית וראיתי הפגנה של מוטי אשכנזי מול הבית של דיין. אז הבנתי שדיין הוא לא באמת אדם רגיל".
אבל רוב הזמן היא היתה שקטה. "הייתי ילדה מאוד חולמנית. אני חושבת שעד גיל נורא מאוחר הייתי בתרדמת", היא נזכרת. "בתור ילדה לא היה לי מושג מה אבא שלי עושה. אף פעם לא שאלתי שאלות, הכל נראה לי נורמטיווי. אני חושבת שלא קלטתי במשך הרבה מאוד שנים את הדרמה של הייחוס המשפחתי שלי. היתה לי תקופה שהייתי גולם במשך המון שנים. רק בגיל מבוגר הבנתי עד כמה העובדה שאבא שלי היה ראש מוסד עושה רושם על אנשים. אני רק יכולה להגיד שאבא שלי הרבה זמן לא נמצא בבית. הוא היה נחמד, אבל הוא לא היה חלק מכריע בחיים שלי. מתוך זה, בגיל ההתבגרות למשל הייתי יכולה לצעוק עליו פתאום ?מי אתה שתגיד לי מה לעשות'".
היחסים עם אמה, רינה, היו צייתניים יותר. "עד גיל 14 הקריאה שלי היתה ?קריאה מכוונת', קראתי רק ספרים שאמא שלי הביאה לי. אלה היו ספרים שהיא קראה בילדותה, כמו ספרי צ'רלס דיקנס ו'זיכרונות לבית דוד'. יש לי משהו מאוד אינפנטילי באישיות, אפילו בדבר הזה העצמאות שלי הושהתה. לא הבנתי, לא התמרדתי נגד זה. יותר מאוחר התחלתי קצת להיפתח לעולם, להסתובב עם ילדים יותר גדולים ממני. בהמלצתם קראתי למשל את דן בן-אמוץ".
לקראת גיוסה החלה לפתח תודעה פוליטית, ואז גם החל להידלק בה ניצוץ חתרני. "בסופו של דבר המרד שלי היה גדול ועצוב", היא אומרת. "פניתי לשמאל, לשלומית אלוני ומפלגת רצ. בתור נערה, הפעילות הפוליטית העסיקה אותי מאוד, הלכתי באופן קבוע לשמוע את ההרצאות של ישעיהו ליבוביץ בבית ציוני אמריקה. כשחזרתי הביתה עם הסיסמאות של ליבוביץ, כמו ?גולדה הרשעית והטיפשה', אבא שלי היה משתגע. הוא הרי עבד איתה באותה תקופה ונורא העריך אותה.
"הוויכוחים הפוליטיים שלי עם אבא היו יצריים, פעם לא דיברנו במשך כמה חודשים בגלל ויכוח שהתפתח לריב. אבא שלי לא אוהב חילוקי דעות. יש לו לוגיקה אכזרית בעקביותה. הוא איש שחותך עניין, שום דבר לא מובן אצלו מאליו ולכן גם נורא מעצבן להתווכח איתו. תמיד יש לו משפטים כמו ?כמה שהמדינה הזאת חרא, היה הרבה יותר חרא אם לא היתה לנו מדינה'. מה אפשר להגיד על זה?"
קודם כל הרוח
באופן מפתיע, סיפורי המוסד לא היו חלק מההווי היומיומי בבית משפחתה. מיכל, בת הזקונים, היתה בת תשע כשאביה פרש מראשות המוסד ב-74'. "על המבצעים של אבא אף אחד לא דיבר, הוא באמת היה אדם דיסקרטי", היא אומרת. "אמא עבדה בבית חולים בילינסון, היא ניהלה מעבדה לסיווג רקמות לקראת השתלות. עניין ההתאמות הגנטיות לקראת השתלות היה עניין יותר דרמטי אצלנו מהעבודה של אבא. תמיד היתה אווירה של השתלה בבית, תמיד עפו מונחים כמו אנטיגנים וכדוריות דם לבנות".
הזיכרונות מהעבודה של אבא נשארו עמומים?
"אני זוכרת בעיקר שטויות. אני זוכרת שהוא הזמין אותי ואת אמא לירושלים לארוחה במסעדה בשוק מחנה יהודה. זה היה עניין חגיגי מאוד, כי אצלנו במשפחה לא נהגנו ללכת למסעדות. בדרך לירושלים אבא לא הפסיק לדבר על המסעדה, על זה שהם מבשלים על פתיליות. במסעדה פגשנו פתאום את גולדה מאיר, שהיתה אז ראש הממשלה. ידעתי מי היא ונורא התרגשתי. אחר כך הגישו לנו את האוכל, פלפל ממולא, אבל הוא היה קפוא, ואת זה אני בעיקר זוכרת. את הטפל. את הלילות של הטלפונים ביום כיפור, כשאבא היה ראש המוסד, אני לא זוכרת".
את יכולה לתאר את הבית של משפחת זמיר?
"גדלתי בבית מוסרני באופן שקשה לתאר. לא ריכלו אף פעם בבית שלנו, היתה איזו אובססיה שאסור לרכל. ההורים שלי החזיקו איזה פסאדה שכל מה שאנושי זר להם. דיברו רק על ספרים, אבל אני לא יכולה להגיד שקראו כל כך הרבה. תמיד היו אומרים את המלה ?חומרני' בעווית פה. בגועל. אנחנו, שלושת הילדים, גדלנו בתוך מסגרת מאוד ממושטרת, אם אכלתי חצי שעה אחרי שעת ארוחת הצהריים, הייתי כפויית טובה. היתה אצלנו בבית אווירה של ?קודם כל הרוח', גדלנו על זה שלכל מה שאתה עושה צריכה להיות חשיבות ותרומה לחברה. כמו האחים שלי אני חושבת שכולנו חיים בדרמה של ?שיקרתם לנו'. שיקרו כשאמרו, עד לפני כמה שנים, שכסף זה לא הדבר החשוב בחיים, שמה שהכי חשוב זה ?עניין'. אני חושבת שזו אמירה הרסנית, במיוחד לאשה. לבקש העלאה במשכורת זה דבר שמעולם לא עשיתי, כי זה נראה לי חומרני ואצלנו בבית זה היה הדבר הכי גרוע".
את לא שיקרת אף פעם לילדה שלך?
"באימהות שלי הייתי ישירה. לא מכרתי לבת שלי אף פעם סיפורים על העולם. בלילה כשהרדמתי אותה שרתי לה את השיר ?לילה לילה' של אלתרמן. יש בו קטע שמספר על שלושה רוכבים שאחד היה לטרף, והשני מת בחרב. היה לי צורך להכין אותה לעולם".
אותך לא הכינו?
"אני בנאדם שלא הכינו אותו לעצמאות. אולי מהסיבה הזאת אני מסתכלת על האליטה הכלכלית החדשה בכזה תימהון. גדלתי לתוך קלישאות. בבית שלי אמרו שאין מקצוע חשוב יותר מהוראה. יותר מדי זמן הייתי משותקת כי הידהדו בי הקלישאות האלו, שאמרו שכסף זה לא דבר חשוב".
הפסיכיאטר שלי
זמיר החלה לכתוב לראשונה בגיל 37. "זה סיפור די אידיוטי", היא מסבירה. "לקראת גירושי השניים חוויתי דיכאון. ישבתי אז כמו גיבורה של עגנון, כזו שיושבת מול החלון ומביטה אל הלילה. הלכתי לטיפול. נתנו לי כדורים נגד דיכאון, לקחתי אותם אבל הפסקתי להרגיש, נהייתי קהה בגללם. אחר כך הלכתי לפסיכיאטר שאמר לי שהוא לא רוצה לתת לי כדורים, אבל הוא מבקש שאכתוב לו כל יום. השיח שלנו נהיה ספרותי. הוא הכריח אותי לכתוב. בהתחלה הטקסטים שכתבתי לו היו נורא מצחיקים, סיפרתי לו מה עשיתי בבוקר. אחרי כמה חודשים התחיל לצאת ספר הביכורים שלי".
היא נסחפה בכתיבה חסרת מעצורים לפסיכיאטר שלה. "זה נבע מאיזה רצון להדהים אותו", היא אומרת בטון מהורהר. "עד אז הרעיון לכתוב לא עלה בכלל על דעתי. לא יכולתי לחשוב בכלל על כתיבה. בבית נחשבתי תמיד הקשקשנית, עד היום קשה לי להיגמל מהמבט המחויך של אבא שלי כשאני מביעה דעה. המפגש עם הפסיכיאטר הוביל אותי להרגיש שיש לי כוח מילולי. רוב החיים לא עשיתי דברים גדולים כי לא היה לי אומץ לדרוש. אף פעם לא חשבתי שיש לי כישרון, אבל הפסיכיאטר שלי דיבר אלי כמו שמדברים אל אשה חכמה. הוא שינה אצלי את גבולות המציאות ונטע בי את התחושה שאני יכולה לספר סיפור טוב. הוא נורא נהנה מהסיפורים שלי".
היא סיפרה לו סיפורים מלוכלכים. "אהבתי לזעזע אותו. דיברתי איתו על החשיבות הרדיקלית של הזיון בתחת. אבל הוא לא נדהם, הוא צחק. הוא נתן לי להרגיש שבכלל לא חשוב מה אני כותבת, העיקר שאני מביאה סיפור טוב. לכן לא תמיד סיפרתי במדויק מה שעובר עלי. הרעיון לכתוב פורנו היה בכוונה להתריס. בכתיבה שלי אני יודעת שאני מעצבנת את ההורים שלי. זה היה איזה דיאלוג עם הפוריטניות שלהם, שאני לא מאמינה שהם החזיקו בה באמת. יש לי איזה צורך להגיד להם שאני מבינה את המציאות ואני לא טיפשה".
הכתיבה הצילה אותה משנים ארוכות של בלבול ואובדן דרך. "עשיתי נורא מעט, זה תמיד מביך אותי לספר", היא מתוודה. "אחרי הצבא לא רציתי מיד להתחיל ללמוד כי לא חשבתי שיש לי כישרון, אז עברתי לגור בתל אביב. הרבה שנים עבדתי כעוזרת בית, ניקיתי בתים ואהבתי את זה. היתה גם תקופה שעבדתי בתור מוקדנית בבית מלון ברחוב הירקון. אלה היו שנים שחוויתי חופש, היעדר גבולות. עבדתי קשה ובשאר הזמן הכרתי אנשים. ישבתי המון ב'בר האדום', היה לי אז חבר שלקח אותי לשם. זה היה מקום מאוד אקזוטי עבורי, נורא מסעיר. ראיתי שם את נתן זך משתגע, את יאיר הורביץ מרים כיסא על מישהו, את כוכבי שמש. אני מאוד אוהבת להסתכל על מקומות אפלים שבהם העירום מתלבש בבגדים לא הולמים. זה הטעם שלי".
בגיל 24 החלה ללמוד ספרות באוניברסיטת תל אביב. "תמיד הייתי ציפייה מוחמצת", היא מדגישה בחיוך. "היה לי קושי עצום לכתוב עבודות, חשבתי שכל עבודה שלי צריכה להיות מאסטרפיס. בגיל 27 התחתנתי, אבל התגרשתי שנה לאחר מכן. הוא היה מבוגר ממני, בן 43, עם ילדים. זה לא היה מתאים, אבל הוא היה מקסים. הוא היה גאון מתמטיקה, ניגן בפסנתר, ידע לטינית ואיטלקית וכמה נאצות ביוונית עתיקה. אני חושבת שידעתי כבר בהתחלה שזה לא ייגמר טוב".
היא חזרה לגור לא הרחק מהוריה, בדירה בשכונת גני צהלה. בגיל 30 התחתנה בשנית והתגרשה לאחר שבע שנות נישואים שבהן נולדה בתה. באותן שנים עבדה כמגיהה בעיתון "מעריב", אבל גם אז לא העזה לכתוב. "היתה לי הרגשה שאני לא ?גרובית', לא היה לי את הסטייל בכתיבה כמו שהיה לכותבים אחרים. לא חשבתי שאני כותבת עדכני, ספרות תל-אביבית. לא הייתי אף פעם תל-אביבית. אף פעם לא הייתי בפינגווין ובליקוויד. היו לי שנות 80 אחרות מבני גילי שגרו בתל אביב. המפגש עם אנשים הרבה יותר מבוגרים הלהיב אותי. עד היום לא הייתי במועדון, לא רקדתי במסיבות. אין לי קלילות. גל אוחובסקי אמר עלי פעם שלי ייוולדו ישר נכדים. יש בי משהו זקן. תמיד היו לי התאהבויות קצרות, זיונים קצרים, אבל בסופו של דבר המקום הכי איני שהייתי בו זה הרקדות בכיכר מלכי ישראל".
משהו אסתטי
הימים האחרונים הם ימי מבחן בשבילה. עם צאתו של ספרה, תולה זמיר ציפיות לתגובה ציבורית שעוד לא הכירה. "הספר הזה צריך להוביל אותי למצב שבו אני בונה לעצמי קהל", היא מסבירה. "הייתי רוצה להתייצב במרכז השיח הציבורי, אפילו שברור לי שזה מגעיל, שזה לא הספרות ושזה האגו שלי. אבל הגעתי למקום שאני רוצה את המעמד, שהקול שלי יהיה משמעותי. הדבר הזה לא העסיק אותי בספר הביכורים, למשל. עכשיו - מאוד. זה הטבע שלי, אני רוצה שיקשיבו לי, שיגיבו אלי. אני צריכה את זה. במובן הזה אני לא שונה מג'ים מוריסון. זה מבנה האישיות שלי".
מגלומני?
"יש אספקט מגלומני עצום באישיות שלי. יש לי התכוונות לייצר טון חדש, משהו אסתטי יוצא דופן, רוח זמן שכתובה בצורה הכי מדויקת. רק זה מסביר את העובדה שאני יושבת שלוש שנים ועוברת על ארבעים גרסאות לספר של 180 עמודים. לפעמים אני מדמיינת שאנשים קדים לי ולפעמים אני מדמיינת אנשים ששואלים אותי ?מה זו הקריקטורה הזאת?' אם הגדולה לא היתה מהדהדת באוזני לא הייתי טורחת, אם לא הייתי חושבת במושגי ?הנצח הספרותי' אז לא הייתי רושמת פסיק. אני לא רוצה להיעלם מפה כאילו לא הייתי".
מיכל זמיר מתארת איך האליטה הצבאית הובסה על ידי נובורישים שעבורם כסף הוא תכלית החיים
קובי בן שמחון
12.9.2008 / 14:08