קו מצוקה

בעיתונות אוהבים להפיק כתבות לרגל אירועים או חגים, כמו הפקה של בתים לבנים לשבועות, או כתבה על חדרי שינה לכבוד ולנטיין דיי. הפעם אין שום סיבה לכתבה הזאת. לא יום התחבורה הציבורית, לא יום הכרטיסן הבינלאומי, ולא יום ללא מכוניות. סתם יום. עוד יום רגיל בשגרת חייהם של כמה אלפי תושבים שהפך כך סתם ליום שחור. ימים של פיח ועשן ששוטפים שכונה שלווה ורגועה, כפי ששמה העיד עליה: "נווה שאנן".

גם יזם פרויקט התחנה המרכזית, אריה פילץ, שהגה את הרעיון הכביר בשנת 1963, גם אדריכל הפרויקט רם כרמי שהחל בבנייתו ב- 1967, וגם פרנסי העיר שאישרו אותו ואת פתיחתו ב- 1993, לא היו זקוקים ליום מיוחד כדי להחליט שבשכונה שקטה זו יושתל מרכז תחבורתי. לא יום, אלא 40 שנה נדרשו לרעיון הכביר של אדון פילץ כדי להבשיל לכלל מפלצת עירונית יורקת פיח ועשן. התחנה המרכזית של המטרופולין הגדול במדינה.

ואיפה זו ממוקמת? בלב שכונה פסטורלית עם רחובות צרים, אשר בשל כך (ובשל סיבות תכנוניות וכלכליות) נאלצו לבנות מערכת גשרים עיליים ממש בגובה מרפסותיהם של הדיירים; בברוטליות חסרת רחמים שהרסה מרקם עירוני ייחודי בדמות רחובות בצורת מנורת שבעת קנים (כשרחוב לוינסקי הוא השמש של אותה מנורה); במרחק של חצי קילומטר אווירי מנתיבי איילון, אבל ללא מחלף עלייה וירידה במקום; במרחק דומה לתחנת "ההגנה" של רכבת ישראל, כך שכל אלו שטעו וסחבו בנסיעתם תיקים מצטערים לכל אורך החצי קילומטר הארור הזה, וביניהם חיילי צה"ל המשתרכים מהרכבת לאוטובוס גם עם אם-16 ארוך, צ'ימידן וקיטבג, ומן הראוי שיחתמו באפסנאות על טרולי ארבע על ארבע במקום על קיטבג; וכמובן במרחק של כקילומטר עד לתחנת הרכבת התחתית העתידית של "הקו האדום", ובמרחק של חצי קילומטר מקו הרכבת הקלה הירוק (התחנה עובדת רק במספרים גדולים- קילומטרים זה קנה המידה שלה, לא מטרים).

אחרי מסע כומתות מתיש אתה מוצא את עצמך בשערי התחנה. כל שנשאר לך הן עוד חמש דקות למצוא את האוטובוס האחרון לקריית שמונה ולהגיע הביתה. נו באמת, שככה ניתן לכם להגיע הביתה בקלות? בשביל דברים טובים צריכים להתאמץ. איך אומרים: יגעת ומצאת, תאמין. הבעיה היא, שבתחנה המרכזית רוב הסיכויים הם שמאוד יגעת ולא מצאת. התחנה כוללת 7 קומות, ואגדות אורבניות מספרות שחלק מהתמהונים שמסתובבים שם עד היום הם אנשים שעוד מ- 1993 מחפשים את האוטובוס הביתה. אגדות אחרות מספרות על מחילות סודיות שמובילות לבור בקריה, מעברים תת-קרקעיים שמוליכים לים, ואנשים שחיים במרתפי התחנה וכבר 13 שנה לא ראו אור שמש.

איך תכנון אדריכלי ושאיפה כלכלית עושים כסף ממצוקתם של אחרים? אדם מחפש את האוטובוס שלו (הרי לא תאמינו, אבל בשביל זה הוא הגיע לתחנה), ומחליטים לשגע אותו ולעשות עליו קופה. מבלבלים אותו עם החצים, אומרים לו שהוא בקומה 4, שיעלה לקומה 7, אבל קודם שירד חצי קומה לקומה 3, ואח"כ יעלה במדרגות הנעות היחידות בבניין לקומה 7, ושמה ישאל. מה תשאל, איזה תשאל, לפני שאתה שותה כוס מיץ פז סחוט טרי ומנסה לבלוס קוראוסון שוקולד בטעם מריר-מיושן, אין שום סיכוי שמישהו יזיז אותך מכאן. עכשיו, אחרי הצעדה והמנוחה הקטנה, שמת לב שהתכנון עובד, ובאמת הגיע הזמן להחליף לנעליים אורטופדיות חדשות. קומה 3 או 4, תלוי איך מסתכלים על השלט, זאת הקומה שלך. רק נראה אותך מנסה לעשות את הדרך ההפוכה מקומה 7, נגד כיוון החצים. האמיצים ימשיכו בניסיונות דרך המדרגות אפופות ריחות השתן, החלשים יחפשו מעלית חסומה מאחורי דיקטים ויתייאשו, ואחרים יצטרפו לשורת הנרקומנים שבשכונה. חלקם פספסו את האוטובוס לעפולה.

אז למה רק מעט אנשים חושבים שהתחנה המרכזית "החדשה" היא טעות עירונית? ועוד יותר נורא - למה המעט הזה הם סטודנטים, אנשי רוח ותושבי השכונה, אבל אף לא אחד שהוא בעל ממון או בעל דעה? אף אחד מאלה לא קם, מודה בטעותו, ואומר טעיתי. זאת לא בושה, נהפוך הוא. בארה"ב הורסים בתים בכלל בלי לחשוב פעמיים אם הם גרמו לנזק סביבתי, אבל כאן מנסים כל הזמן רק להציל אותם. די, התחנה רקובה מהיסוד.

אבל העיר היא אורגניזם חי, ובתהליך אבולוציוני מרתק התפתח מרכז תחבורה במקום המתבקש - ליד תחנת רכבת מרכז, בצומת הרחובות המוליכים לרמת גן, גבעתיים ופתח תקווה, עם חניון חנה וסע גדול, בסמוך לאיילון (והפעם עם מחלף), ולא תאמינו- אפילו לרכבת התחתית תהיה שם תחנה. לפני חודשיים זכה משרד האדריכלים מנספלד-קהת בתחרות שנקראת ת"א 2000 לתכנון המתחם בשטח של 400 דונם, הזדמנות פז לתקן כמה טעויות עירוניות. אלא שפרנסי עירנו ומנהל מקרקעי ישראל חושבים שעל שטח החניון ומסוף הנוסעים יש להקים "רובע עסקים ומגורים" וגם מרכז תחבורה קטן, שכדי לא לחזור על הטעויות של התחנה המרכזית, המציאו עבורו הפעם את המנהרות, שיחתכו את גן וולובסקי הסמוך לשניים. ושוב נמצא את עצמנו מחפשים את האוטובוסים, שהפעם יחכו לנו במפלס המרתף.

חבל, היום עברתי ליד התחנה וחשבתי לעצמי, כמה נפלא היה יכול להיות אם יהרסו את כל הגשרים לאוטובוסים ויהפכו את המבנה הזה, שלא מצדיק את היותו מרכז תחבורתי, למשהו קצת אחר. נגיד, מוזיאון לעיצוב במקום אגף העיצוב המורחב של מוזיאון ת"א החדש, או אולי שלוחה של האוניברסיטה, או אולי מגורי סטודנטים, או- וזה אני אומר בלחש: אולם קונצרטים חדש בצורת קופסת נעליים אקוסטית כמו שכמה יועצים רוצים, ושיעזבו לנו בשקט את היכל התרבות. את כל זה חשבתי בגינה ב"נווה שאנן". וגם נזכרתי שבשביל עשירים כמו סמי עופר, שרצה לתת תרומה של 20 מליון דולר לבניית המוזיאון החדש, נווה שאנן היא לכל היותר הדירה השכורה של העובדים הפיליפינים שלהם. אי שם מעבר להרי החושך והפיח.