וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

לא צריך שתשימו לי פסיק

יובל אביבי

26.3.2006 / 14:25

על אף שחווית הקריאה של י.ח ברנר מתישה ומטורללת- יובל אביבי צלח את המשימה, והוא מדווח: היה שווה, לכו על זה

י.ח. ברנר הפך במרוצת השנים לסמל של חוסר בהירות לשוני ותוכני בשפה העברית. אפשר אולי לקרוא לשפתו יהודית במקום עברית – מצד אחד היא כמעט תנ"כית, ומצד שני היא צרופת לעז, כשהגרמנית והיידיש מתגנבות פנימה מפאת דלות העברית בימיו. התוצר הוא שפה קשה לעיכול, שמרתיעה את הקורא- ממש כפי שהתוכן המבולבל והפרוע שברנר כותב עלול להרתיע אותו. הזמן נוגס באכזריות בכתביו של ברנר, ואינו עוזר לקורא בן זמננו, אולם עתה, לרגל השנה ה-85 להירצחו בפרעות 1921, כדאי לנסות ולהתגבר על הפחד הזה, ולשוב ולעיין בכתבי ברנר, עם שלושה ספרים שיצאו עכשיו לאור.

הקוטביות הזו של השפה הברנרית, כמו גם סערת הנפש העולה מכתביו, נעשות מובנות יותר כשקוראים תחילה את נובלת הזיכרון של אשר ביילין, "ברנר בלונדון". אחרי קריאתה קל יותר לגשת לנובלה של ברנר עצמו, "מן המצר", ולהוצאה המחודשת של "שכול וכשלון"- הרומן האחרון שברנר פרסם בחייו. שלושת הספרים הללו יוצאים בהוצאת הקיבוץ המאוחד ("ברנר בלונדון" ו"מן המצר" בפורמט "הספרייה הקטנה" הידידותי). כדאי, כי יצירתו נותרה רלוונטית כתמיד. ב"מן המצר" ובמיוחד ב"שכול וכשלון" היא אף נגישה יחסית לסטנדרט הברנרי, מפתיעה בציניות ובהומור שבה, ובקורת הרוח שהיא מספקת.

הנובלה של ביילין נותנת בתחילה תחושה מציצנית לא נוחה, כיוון שהוא מספר על גילויי נפש סודיים כל כך של ברנר, עד שבטיוליהם המשותפים ברחובות לונדון השניים היו "מסתכלים לצדדין, מיראה שמא תקשיב אוזן זר לווידויים המוטרפים". ביילין אץ לכתוב את רגעי השפל הנוראים ביותר של ברנר, כאילו היה מקורב של בריטני ספירס המתראיין ל"סאן", אך עד מהרה מתגלה התרומה שלהם להבנת נפשו המסתורית של ברנר. הנובלה מספרת את סיפור ידידותם של השניים בלונדון של תחילת המאה העשרים- אז טרח ברנר על העיתון שלו, "המעורר", שהפך מאז לאגדה- חושפת את ברנר כמאני-דיפרסיבי בעל נפש מסוכסכת ומיוסרת. רגע אחד חשש כל כך מדעתם של אחרים עד שסירב לשבת לצד ביילין כיוון שחשש "שמא ריח רע נודף [מפי]... הבל עולה [מגופי]" והרגיש שבלבו "הכל רקוב". רגע אחר כך הוא אומר בקול: "מסוגל אני להיאבק עם שלושה אנשים בבת-אחת ולנצחם". במקביל לביקורת העצמית החולנית המהולה בהערצה עצמית, ברנר היה שבוי במצר שבין צורך לעשות דברים גדולים, להציל את השפה העברית בשעת חדלונה הגדול, ולהראות את "המשעול המוליך הביתה" לעם היהודי שהיה "כילדים באפלת יער-עד"- לבין הרצון למצוא אישה שתלווה אותו ותנחם אותו, צורך שהוביל אותו למעשי שטות נוראיים ביחסיו הבין-זוגיים.

"הבו חזון!"

הבלבול האישי הזה בא לידי ביטוי גם בשתי היצירות האחרות: ב"מן המצר" מתוארת ההתנהלות המתנשאת והפומפוזית של עיתונאים יהודים בלונדון, שמתיימרים להיות אנשי מקצוע גדולים ואידיאליסטים בעודם משתכרים פרוטות בעבודות בזויות, ומבוססים בחיים פתטיים וחסרי תכלית. ברנר מתגלה כסטיריקן איכותי כשהוא מתאר את דיוניהם העקרים של עובדי הדפוס המתמקחים על שעת ההגעה לעבודה כמו אחרוני התגרנים בשוק.

הנובלה כתובה בצורת יומן, והמספר, כביכול כותב היומן, מסיים רבים מן הקטעים הקצרים המרכיבים אותו במילים "הבו חזון!", המרמז על כך שאף הוא שואף לעשייה רבת היקף ומשמעות. אלא שאז נכנס לחייו אברהם מנוחין, פועל דפוס שידע סבל רב בחייו, אשר מתעקש לחיות חיים פשוטים וקטנים גם בתוך הצעקות רבות הרושם של זייפני האידיאולוגיה היהודים מסביבו. דווקא הוא, הדוגל בחיים אינדיבידואליים וסגפניים, מתגלה כמקור השראה למספר, אשר רואה בו מורה דרך לעשייה "נכונה" ואינטימית, משל היה ישו סגפן מודרני.

אותה שניות צפה ועולה גם ב"שכול וכשלון", בה סיפור אהבה קדורני מתגלה כמשל חד ומצחיק על חיי היהודים בארץ ישראל של תחילת המאה: גיבור הספר, יחזקאל חפץ, נקרע בין רצונו לתרום לקהילה שבה הוא חי, "קבוצה" סוציאליסטית עקומת מחשבה (אחד הקטעים הראשונים בספר, המתאר את הדיון בקבוצה על אופן העברתו הזול ביותר של יחזקאל לבית חולים, הוא קטע שבקלות יכול היה להפוך לתסריט היסטרי למערכון קצר של החמישייה הקאמרית), לבין הרצון למצוא בת-זוג, ואת עצמו, אף אם הדבר יהיה במחיר גלות מן הארץ. מאבק פנימי זה מוביל את חפץ לאשפוז בבית חולים לחולי נפש.

אחרי שחרורו הוא עובר לגור אצל קרוביו המשכילים בירושלים, וסיפור אהבה תת-קרקעי פורץ בינו לבין שתיים מקרובותיו וצעיר נוסף. גם בביתו החדש נסובים רוב הדיונים על נושאים רבי משקל כגון מוסר והרצון להגשמה עצמית מול הרצון להגשמה לאומית. גם כאן, כמו ב"מן המצר", משמשים דיונים ערכיים לכאורה אלו לסאטירה מושחזת על ירושלים המוכרת את קדושתה בעבור נזיד עדשים, ועל הקולקטיביזם הישראלי המאולץ. אחרי כל הדיונים האידיאליסטיים, הסיבה של אחת הדמויות המשכילות לצאת מביתה היא כי "חיצוניותו, שאינה בלתי-נאה, הולכת לאיבוד" בחדרו; ר' יוסף, אחת הדמויות רבות הרושם ביותר בסיפור, המבלה חלק ניכר מזמנו בהרצאות נפוחות על גדולי הפילוסופים, מתגלה כמי שנושא עיניו לאירופה ורואה בפרק חייו בארץ ישראל את החלק הגרוע בחייו. חפץ המשוגע הוא למעשה היחיד הרודף אחר המטרות הנכונות.

ברנר בונה על גבי סיפור האהבה הזה דמויות עגולות ושלמות, שסיפוריהם מסתעפים מהעלילה הראשית כמעט ללא מאמץ ובהתאמה מדהימה. הוא כותב אמיץ ומדויק, שקורא תיגר על כל מה שהאמין בו. אחרי קריאת כל ההוצאות הללו מתחוור לנו שברנר כתב רק על עצמו, על השניות בנפשו, ועל שאיפתו להבין את עצמו. זאת בדיוק הוא אומר, כמי שבא ממשפחה דתית, כשהוא שם בפי גיבור "שכול וכשלון" את המילים הבאות: "'בראשית ברא אלוהים' – חי...היד אשר כתבה זאת – מה ידעה היא להגיד על חידת העולם, על חידת מציאותי אני, יותר ממני?". על האומץ הזה והשנינות הזו מגיע לברנר שתתנו לו ניסיון נוסף, למרות שכתיבתו משתוללת ואינה מתמסרת, ולמרות שאתם מדברים שפה שלא הייתה שפתו. שווה להתאמץ.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully