וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

רונה יפמן

רותם רוזנטל

1.2.2006 / 9:56

קריוקי אנפלאגד לביטלס, פליני וגמילה מסיגריות ליוו את העבודה על סרט המלחמה בין המפוספ?סים לקפוצ'ונים

איזו מוזיקה את שומעת במהלך העבודה?

כל החיים מוזיקה. במהלך השנתיים שעבדתי על הסרט, פס הקול התחיל משאנגרי-לאס, שלוש בנות משנות ה-60', שהיו מקור ההשראה לדמויות של התאומות - בעיקר בסצנת הפתיחה. הן הולכות בעיר ומדברות ביניהן, ומנהיג החבורה חולף שם על אופנוע, לצלילי "The leader of the pack".

היתה חזרה לביטלס, במיוחד בעקבות הילה יצחקי, העורכת של הסרט. הילה מפליאה לנגן בגיטרה שירים שלהם. לפעמים, אחרי משמרת עריכה מורטת עצבים, היא הייתה מנגנת והיינו שרות עם חוברת מילים ותווים מפורטים שלהם ולא היה אכפת לה שאני מזייפת.

לאורך כל תקופת העבודה נחשפתי למוזיקה חדשה במסגרת חיפוש חומרים לפסקול, ובמקביל חזרתי לדברים מוכרים בהפוגות - ג'ניס ג'ופלין, רוקסי מיוזיק, סקס פיסטולס, מינימל קומפקט, דפש מוד, פלסטיקמן. הייתה גם תקופה ששמעתי הרבה ג'אז – כמו צ'רלי מינגוס, למשל.

פסקול הסרט מאוד מושקע, ומורכב גם ממוזיקה מקורית שעשו אסף תלמודי ודני מאיר שהם אמנים-מוזיקאים מאוד מוכשרים. אז לא חסרים קולות מוזרים, חריקות וצרצורים למיניהם. אולם לקראת סוף העבודה על הפסקול, כשחיפשנו יותר מלודיה, נחשפתי ללהקה מקומית מדהימה - Midnight Peacocks, המורכבת מנגנים מהשורה הראשונה. אצלם מצאתי את האנרגיות שחיפשתי. הן חופפות לווייב של הסרט. Pאנק-פופ נעורים בועט, רגשי, אבל אין בו גם שום דבר צפוי. אקלקטיות אינטואיטיבית, הנשענת על עשייה של מוזיקה ושירה איכותית אותנטית ומקורית. הכי סקסי. מתאים במיוחד לקפוצ'ונים.

לסיום הסרט, כשהכול מתפורר, נכנסת המוזיקה והקול הקסום של רוקסטאר וואנאבי, אלה גלבוע, שגם משחקת בסרט את האישה אנטנה. קול קסום של בחורה, שיר על אהבה לא ממומשת, שקט, המעגל נסגר.
מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?

אין לי טלוויזיה ולא יוצא לראות הרבה. הסרטים שהושפעתי מהם באופן כללי וגם במהלך תהליך העבודה הם סרט הקאלט "גאמו" של הרמוני קורין (על ילדי ווייט טראש בשומקום אמריקאי – סרט שמעורר בי הזדהות); "A Girl's Own Story" של ג'יין קמפיון, סרט קצר שנעשה כסרט הגמר שלה באקדמיה לקולנוע בסידני ומתאר את התבגרותה המינית והמנטלית של נערה ממושקפת חולמנית ואאוטסיידרית וקסומה בשנות ה-60. מצולם בשחור לבן, בימוי מדהים.

"פריקס" של טוד בראונינג, קלאסיקת-קאלט משנת 1935, או סרטים של אנדי וורהול, כמו "צ'לסי גירלז", "היט" או "פלאש". אני אוהבת את האווירה הפרוביזורית שלהם. השחקנים נראים כאילו הם ממציאים את הטקסטים במקום, רק שכולם מסוממים לגמרי והשחקנים מדקלמים את הטקסט. יש רגעים של מבוכה, ולפעמים נראה איזה חצי חיוך תוך כדי דקלום טקסט מאוד רציני, ומרגישים כאילו הם הולכים להתפקע מצחוק עוד רגע. הבחורה ב"צ'לסי גירלז", שנשארת כל הזמן מתחת לשולחן בחדר במלון חיזקה לי את רעיון ה"כלב האנושי" שלי.

גם הסרטים של גודאר מאוד משפיעים עליי; החופש שהוא יוצר בעריכה, בדמויות, ברעיונות, במצבים האנושים. הוא פשוט שיא השיאים, והכי משפיע זה הטעם המיוחד והאנין שלו - בצבעים, בהלבשה, בהכל. גם כל הסרטים של פדריקו פליני חדרו לי מתחת לעור.

לאורך התהליך "האמן ומרגריטה" השפיע עליי מאוד. הספר הכי מוטרף, חכם, עמוק, מפתיע, בועט ומצחיק שקראתי בחיי. מאוד נהניתי לקרוא את "פליני", ביוגרפיה ופילמוגרפיה שלו. מרתק ומחזק. התלאות שהוא עבר תמיד בהפקת הסרטים שלו הכי קיצוניות. פליני הוא אמן ויזואלי ופלסטי באופן מיוחד. הסרטים שלו מקבילים בעיני לתהליך עבודה באמנות פלסטית מכיוון שאחרי שיש רעיון כללי, לאו דווקא תסריט מפורט, מגיעים החומרים. הסרטים שלו נבנים מתוך הדמויות ותהליך הליהוק. ובמובן הזה, אני מאוד מזדהה עם תהליך העבודה שלו. הדמויות זה העניין העיקרי מבחינתי.

חמומת מוח אך שוכחת מהר

מה היית משנה ברחוב מגוריך?

אני בעניין של לשתול הרבה הרבה עצים יפים וירוקים בשכונה שלי, כדי שתהיה פה פוטוסינתזה ואפשר יהיה לנשום. יש לך מושג למי פונים בעניין הזה? אני גרה ברח' בן אביגדור, זה אזור מוסכים ותעשייה, ויש כאן מנות גדושות של פיח.

למי היית מכניסה מכות? למה?

ברגע זה אין מישהו ספציפי שבא לי להכניס לו מכות, אבל זוהי בהחלט תחושה מוכרת מהיומיום. אני מתחממת מהר אבל גם שוכחת. מעבר לזה, יש לנהוג בחריפות ובתקיפות יתרה כלפי גברים מכים ומתעללים (או נשים שעושות זאת), אנסים ופדופילים, מבוגרים המתעללים בילדים, אנשים רעי לב, שקרנים ונצלנים המרוויחים על גבם של אנשים אחרים.

מה ההתמכרות שלך?

אני שמחה לומר שכרגע אין לי התמכרות לסיגריות. לא יאומן אבל הצלחתי להפסיק לעשן במהלך עריכת הסרט - עוד מעט שנה. עישנתי מגיל 17, ואני ממש שמחה שזה נגמר. משהו נוסף? לא מצליחה למצוא.

את מי היית מזמינה לדרינק על חשבונך?

בקרוב אזמין את כל משתתפי, יוצרי ועובדי הסרט והפרויקט "2 דגלים" היקרים לי מאוד מאוד לדרינקים ולמסיבת סיום היסטרית אצלי בבית. הכי מגיע להם בעולם. רובם השתתפו ועבדו, קשה לפעמים, מתוך רצון טוב ואמונה בפרויקט, חלקם ללא תשלום או בתשלום סמלי בלבד. זו הייתה התגייסות למען האמנות, משהו ייחודי וחד פעמי, ואני רוצה להודות להם, לנפלאים האלה, ולתגמל אותם הכי שאפשר.

מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת? מדוע? מי האדם הזה עבורך?

אני מקווה שיבואו כמה שיותר צופים. בשונה מתערוכות קודמות שעשיתי, אני מרגישה צורך גדול יותר לפרסם את המיזם, כי "2 דגלים" רוצה להיות יותר פופולרי, חברתי, מיועד לכולם, למביני דבר כמו לקהל הרחב. זהו סוג של בידור. למרות שיש גם קטעים קצת לא קלים.

הייתי מאוד רוצה לפגוש את פדריקו פליני ולתפוס אתו כמה שעות שיחה, אם אפשר. במהלך העבודה היו לא מעט פעמים ששאלתי את עצמי מה הוא היה עושה, ניסיתי לדמיין איך הוא היה פותר דברים מסוימים שנדרשתי להתמודד איתם, בעיקר במהלך העריכה, אחד החלקים המורכבים והקשים ביותר בעבודה.

מהם הרגלי הגלישה שלך?

לא גולשת סתם באינטרנט, רק אם מחפשת משהו ספציפי נקודתי. באופן כללי אני בנאדם די לואו-טקי. אני משתדלת להתמודד עם המחשב והתוכנות כי זה חלק מהעבודה, אבל בסופו של יום, תני לי שמש, אופניים, להסתובב כל היום ולהסתכל. אני סתם ילדת רחוב שמחפשת הרפתקאות.

תיק עיתונות

פתקים על גבי פתקים שמתארים דמויות, שרטוטים, איורים, צבעים ובדים שנאספו במשך שנתיים קרמו עור וגידים תחת ידיה האמונות של רונה יפמן (34) והפכו ל"שני דגלים", סרט קצר שיוצג מיום חמישי הקרוב בגלריה זומר. יפמן, צלמת, במאית ומרצה בבצלאל חדרה שוב בדרכה האלגורית, הצבעונית והייחודית אל תוך הישראליות.

הסרט הוצג בתחילה בגרסה מקוצרת יותר במסגרת פרויקט שאצרה מיכל היימן – "מה את שותקת" – במוזיאון הרצליה. בימים אלה עובדת יפמן במרץ על פתיחת התערוכה בגלריה זומר, בה תציג את הסרט בגרסתו מלאה, לצד גוף העבודות השלם אליו הוא משתייך, תוך שהיא הופכת את הגלריה למעין אולם קולנוע. "וילון שחור שנתפר מבד צבאי קשוח יקבל את פני הנכנסים לגלריה", היא מספרת, "ואחריו, בתוך החושך, יוצבו ויטרינות שיציגו סטילס מתוך הסרט, העבודה עליו ודימויים נוספים. את התערוכה מלווה גם עיתון, שנוצר מתוך השרטוטים והאיורים השונים שהכנתי במהלך העבודה האינטנסיבית על הדמויות".

"שני דגלים" מציג שתי חבורות שמתקיימות במרחב האורבני – הקפוצ'ונים הניהיליסטיים והמפוספ?סים, שמאחוריהן ניצבות שנים ארוכות של סכסוך. אם תרצו, חסמב"ה מעבירה את השרביט אל דור הווידיאו. חבורת המפוספסים נעזרת בצמד לוחמי עבר שמדריכה אותם במאבקם נגד השחיתות הקפוצ'ונית.

יפמן מציינת כי הדבר המרכזי שהוביל לכתיבת התסריט היה מאורעות האינתיפאדה ב-2001-2003; הפחד, הכאוס והאלימות הובילו אותה למחשבות על אויבים שנוצרים מתוך חוסר היכרות אמיתי, סטיגמות ואנונימיות. מתוך התהליך הזה נולדו שתי החבורות המופיעות בסרט – שונות זו מזו בהכל וחיות לפי משחק האסטרטגיה ששנאה יפמן בילדותה בטבעון. לכל קבוצה יש דגל, ומטרת הקבוצה השנייה הוא לגנוב אותו מתוך מחנה היריבה. מי שנתפס, נלקח בשבי.

בראיון שערך עמה אלי אשד, עיתונאי שמופיע גם כניצב בסרט, היא מציינת כי המסר נובע מתחושותיה לגבי הקבוצתיות: "הרעיון העומד בבסיס של קבוצה, התאגדות חברתית והתגייסות למען מטרה משותפת... מושך ודוחה אותי בו זמנית. אני רוצה להצביע על אנשי השוליים בחברה, שמצד אחד נדחים ונדחקים הצידה ומצד שני, נכנעים להמון עכבות ולא יודעים לתקשר ולפעול כדי להשיג את רצונם, ולהיות שווי זכויות".

"שני דגלים", החל ביום חמישי, 2.2, 20:00, גלריה זומר תל אביב

sheen-shitof

עוד בוואלה!

קופת החולים המובילה מציגה: השירותים שיהפכו את החיים שלכם לקלים יותר

בשיתוף כללית

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully