דוקא טוב ליהודים

בענייני לאה גולדברג, כאחת משתי המשוררות העבריות האהובות עליי, אני קהל משוחד, שבוי מרצון ובעונג, ועל כן כבר העלעול הראשוני בדפי הרומן שלה, "והוא האור", שיוצא עתה בשנית ב"ספריה החדשה", הבהיר לי ששום דבר ביחסי אליה לא צפוי להשתנות. מדובר בספר שהתפרסם לראשונה לפני שישים שנה, ומטרת ההוצאה היא להשיב ללב השיח הספרותי רומן שאמור היה להיות קנוני אך נשכח ואבד, בין השאר בגלל שעם פרסומו ב- 1946 הוא התקבל בצינה אצל המבקרים, שחשבו שהוא "נטול אמירות משמעותיות בנוגע לדור הצעירים היהודי". יש להודות למזלנו הטוב שהעורכים בני זמננו השכילו לתקן את העוול: מדובר, ברור לגמרי, בספר נפלא, שנערך מחדש בטוב טעם ובעדינות כיאה וכראוי.

נורה קריגר, סטודנטית לארכיאולוגיה בברלין, חוזרת בחופשת הקיץ לעיר מולדתה, ומתמודדת עם שדי עברה ועם התחושה החדשה של היותה אורחת בביתה שלה, בעיר שהפכה קטנה מדי. הפגישות המחודשות עם אמה, שהתגרשה זה עתה מאביה חולה הרוח, עם חבריה הפרובינציאליים, עם דודתה ליזה ובעיקר עם חברו הטוב של אביה, אלברט ארין, שהגיע אף הוא ל"ביקור מולדת" מאמריקה אחרי 25 שנה, מטלטלים את עולמה ומובילים אותה להתחבטויות נפש אינטימיות מכריעות.

נורה מואסת בעיר הקטנה ובתושביה היהודים הזעיר-בורגנים: היא חפצה להגשים את עצמה בכרך הגדול של ברלין, וחולמת על חיים בארץ ישראל, שם תוכל להשתחרר מרוחות עברה, ממחלתו של אביה ומהלשונות הרכלניות של הקהילה. נורה מתעבת את דמות היהודי הנרפה, הגלותי והדוחה בעיניה, ומשתוקקת לייצר בארץ ישראל דמות יהודי חדשה, קוסמופוליטית ואוניברסלית.


נטייה זו של זניחת העולם הישן והבורגני ותפיסה רומנטית של היהודי המהגר לארץ לא נודעת מובילה אותה להתאהבות בארין, שמגלם עבורה את המודל (בניגוד לאביה המשוגע, אב- טיפוס של יהודי נשי, בכייני ומתרפס). אלא שבמהלך הסיפור מתחוור לנורה כי לארין מאפיינים "יהודיים-גלותיים" קלאסיים, וכי הוא דומה במידה רבה לאביה. הרצון לבריאה עצמית מלווה תמידית בחשש שככלות הכל מחכים לנורה השיגעון של אביה, ש"זורם בדם הקריגרים", ואותו "מוות תחתון, ערטילאי, עלוב, קטן כשרץ, מכוער כיעור שאין בו שום דמוניות", שהוא מנת חלקו של היהודי. כארכיאולוגית שאיפתה של נורה היא "להתקרב לאלוהים", אלא שגולדברג מוצאת אותה מקבילה דוקא להתקרבות אל ערכי ההורים ואל ערכי היהודי "הישן". כך מובילה הבריחה של נורה לאקדמיה דוקא אחורה, אל עברה.

גולדברג ידעה תמיד כיצד לנצל באומץ את הגבולות המקובלים של הזרמים הספרותיים בהם שחתה ולמתוח אותם לכדי מיצוי מלא. הרבה לפני הרבה לפני מרד השירה הצעירה, בהיותה משויכת לזרם השירה הסימבוליסטית שאופיינה במסרים קולקטיביים ורבי-רושם, התעקשה גולדברג לכתוב שירים מינוריים ופשוטים על הנפש, האני, על אהבה ואמנות, מתוך אמונה שהמסר האוניברסאלי יתגלה כניצב על יזודות זה האינדיבידואלי. ניתוח הרומן שלה חייב להיעשות, אם כן, תוך לקיחה בחשבון את המתודה של גולדברג. כך, על אף שהעיסוק של גולדברג על פני השטח הוא בנפשה של אותה נורה ובתהיותיה על גורל, נושאת העלילה בשורה קולקטיבית שמצליחה להיות רלוונטית גם היום, שישים השנה אחרי. השאיפה להתחדש ולזנוח את עולם המושגים של הדור הזקן היא שאיפתו הנורמטיבית של כל דור צעיר, הרוצה לברוא עצמו בצורה שונה. אלא שההתחדשות הזאת, האור הזה, "מהלך דבוק וחבוק עם חושך גדול". ייתכן שבקצה המנהרה נמצא בדיוק אותו החושך: מחכים שם אותם פחדים, חולשות ומחלות.

הרצון לברוח מהעבר מביא עימו גם היסוסים בנוגע לסיכויי הצלחת המהלך, ותהיות לגבי מחיר ההתחדשות. העולם עליו מדברת גולדברג הוא אירופה על סף הנאציזם, וכמו המהפכה הנאצית הגדולה שהביאה עמה חושך גדול, לפי גולדברג ייתכן והניסיון הציוני ליצור קומוניסט יהודי, חילוני ועובד אדמה הוא מהלך שהצלחתו מוטלת בספק, ומהלך שאם יצליח יביא בהכרח חסך בעייתי במאפיינים קריטיים ששייכים לעולם הישן. גם היום יש טעם רב בדברים אלו, אחרי שההיסטוריה הוכיחה שהיה בדבריה של גולדברג הרבה מן האמת.

על איכות הכתיבה של גולדברג אין צורך להרחיב את הדיבור, ודי אם נגיד שכבר הפסקה הראשונה ברומן היא מלאכת מחשבת כמעט עגנונית. בפחות מחמש-עשרה שורות מציבה גולדברג את הבסיס העלילתי ואת המוטיבים שילוו את המשך הקריאה, ועושה זאת בוירטואוזיות ובקסם מלאי צבע ורגש. ההוצאה המחודשת הזו היא בבחינת צדק היסטורי ותיקון עוול – זהו רומן שראוי לעמוד בשורה הראשונה של הספרות העברית.

לאה גולדברג, "והוא האור", הוצאת הקיבוץ המאוחד/הספריה החדשה