שישי בצהריים, עמיר לב

השבוע פגשתי את אבי. הכרתי אותו כשגרתי ביפו. אז עוד לא היה "כוכב נולד". היה מגיע בטוח לגמר. זמר אמיתי, שולט בגוף. היה מחקה את ג'ון טרבולטה ב"גריז", מסתובב עם חיוך מוכן, כאילו כל שנייה ייפול עליו איזה כתב או צלם.

אברם איברהים מצא את עצמו בקיבוץ ליד נתניה בגיל עשר. העובדת הסוציאלית אמרה לאימא שלו "תשלחי את הקטן, שיהיה לו עתיד". הקיבוץ קיבל אותו והוא קיבל את הקיבוץ. ביקש מכולם לקרוא לו אבי. היה שר בכל החגים של הקיבוץ מ"ים השיבולים" (שבועות) ועד "אין לי ארץ אחרת" (יום הזיכרון). תמיד חולצת כפתורים, תמיד שניים פתוחים, הבנות היו אחריו והוא חיכה להן. אחר כך כולם התגייסו לצבא. אבי ניסה להישאר מדריך בקיבוץ, החזיק שנה, חזר ליפו. חזר להיות איברהים.

אבא שלו מוסלמי מסורתי התאהב באיזו עובדת בשגרירות הצרפתית. הוא היה החדרן של השגרירות. נסעו לצרפת לקבל ניירות, עברו לגור באלג'יר, שולח 200$ מתנה לכל ילד ליום הולדת פעם בשנה וחבילה גדולה לכולם בסוף דצמבר. אמא שלו נשארה לבד. שתי בנות, שלושה בנים. כשאבי הגיע הביתה האחיות שלו כבר היו נשואות עם ילדים. האח הגדול התגלגל לאיזה רב, התגייר, שומר מצוות, חי בבת ים בסגפנות. האח השני היה סוחר מזגנים. משפץ, קונה ומוכר. עובד בקיץ ושותה בחורף.

פתאום אבי מצא את עצמו כאיברהים ביפו, חי לבד עם אימא שלו, שיכולה לעבוד בקושי, בדירה קטנה בשיכונים על הכביש הראשי לפני בית חולים וולפסון. קומה ראשונה, גם טפטים, גם רטיבות בקירות. היה מוציא את הגיטרה ושר לאימא שלו מ"ים השיבולים" ועד "אין לי ארץ אחרת".

הגיע אלי איכשהו. אמרתי לו "אתה צריך לשיר יותר עם רגש". סיפר לי את הסיפור שלו. שתקתי והשמעתי לו את ברוס ספרינגסטין. היה שר את "נברסקה", את כל הדיסק. "יש לך את זה", אמרתי לו. "אין לי כלום", הוא אמר. עזבתי את יפו, נפרדנו. הלך לתקן מזגנים. היה מתקין מזגנים בכל הארץ. חזר להיות אבי.

איזה משפחה עשירה מרמת גן הזמינה אותו להתקין מזגן מרכזי. רצה לעשות כסף ולא הביא פועל. קומת קרקע, חמש נקודות, רצו שיגמור הכל ביום אחד. רצו להיכנס לבית החדש. בעשר אבי כבר גמר לקדוח והתחיל להשחיל את הצינורות. חיבר אותם אחד אחד למרכזי בחוץ. את המזגן האחרון הוא לא הצליח להרים. בעל הבית ואשתו שתו קפה בגינה, ביקש שישים אתו יד. בעל הבית אמר לא "עזוב אותך, תנוח". נח איזה עשר דקות, ניסה שוב, נפל עם המזגן, פריצת דיסק חצי שנה על המיטה בבית ביפו. שוב איברהים עם אימא שלו והשכנות והטפטים בצבע זהב.

אחר כך ביטוח לאומי, דמי אבטלה, סידרו לו להיות פקיד בביטוח לאומי אבן גבירול. חזר להיות אבי, קבלת קהל, אנשים אהבו אותו, היה מקשיב לכולם. אחרי שנתיים עלה קומה, מנהל הבטחת הכנסה, החליף את מנהלת הלשכה ברמת גן כשיצאה לחופשת לידה. החליטה לא לחזור ונשאר.

היה עובד עד מאוחר, מכונית של העבודה, משכורת שלא חלם עליה, תמיד עם חולצה לבנה ומזגן כמו שאהב. בחגים 14 יום חופשה, היה נוסע עם העובדים לנופש מאורגן. אחרי איזה ערב בינגו ויין שהסתיים בקריוקי סוער אל תוך הלילה אחת מהמזכירות הצעירות של הלשכה המשפטית נכנסה אליו לחדר. היה להם רומן סוער כמעט שנה עד שהם נסעו להתחתן בקפריסין.

אחד עשר שנים חלפו מאז שנפרדנו ועד שנפגשנו השבוע במקרה בתל אביב. הוא סיפר לי, הקשבתי. "מה עם השירים?", שאלתי אותו והוא אמר "הכל חארטה, אני כבר לא צריך לשיר, אולי גם אתה...."