אהוד בנאי בגוש קטיף

רביעי בבוקר, ההופעה מתוכננת לערב, מצלצל הטלפון, רעות אומרת שגוש קטיף חסום ושאי אפשר להיכנס אבל היא משתדלת להשיג לנו אישורי כניסה, ומבחינתה אנחנו חייבים להגיע, וזה יקרה.

הכותרות באינטרנט ובחדשות לא בישרו טובות: פקקים אינסופיים בכניסה לגוש קטיף. המשטרה לא מאפשרת כניסה. החלטנו בכל זאת לצאת לדרך: מיקי ליד ההגה, נעם הלוי וניצן חן רזאל מלווים, ורוני שוויקה היועץ שלנו לעניינים שמעבר לקו הירוק, ולעניינים שונים אחרים. נוסעים דרומה. בנגב, בדרך לכיסופים, אין כמעט תנועה על הכביש.

בצומת אחת לא רחוק משדרות,מחסום משטרתי. השוטרים רק מציצים לאוטו ומסמנים לנו לעבור. בצד,בצל סככת הטרמפיאדה, יושבים כחמישה שוטרים ואוכלים אבטיח. "תנו למאבטחים אבטיח", נעם אומר."יכול להיות שיהיו שם עיתונאים", החברים אומרים לי, "שישאלו אותך למה באת לגוש קטיף, מה תגיד להם?" אנחנו מנסים למצוא תשובות מקוריות לשאלה הצפויה. נגיד שבאנו כסוס טרויאני להפיץ חיידקים שמאלניים. נגיד שנועם הלוי מחפש מתנחלת שתתנחל אצלו בבית. נגיד שבאנו לבדוק את בציר הגראס האחרון של הגוש. אנחנו צוחקים, אבל יש איזה מתח באויר המכונית.

בכניסה לכיסופים אין פקקים ואין אנשים. שוב התקשורת העוינת עושה עניין מכלום. קצין משטרה מתקרב לאוטו. שואל מה העניין, ולמה אנחנו רוצים להיכנס. אנחנו מסבירים לו שאנחנו בדרך להופעה ושיש לנו אישור כניסה. "איפה האישור? "הוא שואל. שאלה טובה שאין לנו עליה תשובה מדויקת. הוא אומר בטון תקיף: "מה, לא שמעתם? הגוש חסום, אין יוצא ואין בא, ההופעה בוטלה, אתם צריכים להסתובב ולחזור...טוב, כנסו!".

מה קרה לו? איך שינה כיוון בן רגע? האם יש כאן סייעתא דשמיא או שהבן אדם גנוב, ואולי כמו לבלעם, הקב"ה שם בפי קצין המשטרה הזה מילים בניגוד לרצונו. ובכל אופן, אנחנו בפנים. מיד אחרי המעבר מתעורר אצלי מתח. כמו בהופעות מילואים בלבנון אחרי שהיינו עוברים את גדר המערכת. בתים של ערבים מרחוק. ספק נטושים. גדרות. מגדלי שמירה. ומרחוק חאן יונס כמו לוס אנג’לס מזרחית משתרעת עד האופק.

בכיכר הראשונה חיכו לנו המלווים שלנו. מבוגר, צעיר, וצעירה, ויצאנו לסיור. גן אור, גדיד, גני טל, בתים יפים מוקפים דשא ירוק ופרחים ועצים, נסענו לאורך החוף, בדרך עברנו את המואסי, האזור של הבדואים שגרים במעין מובלעת עוני במרכז הגוש. ירוק פורח לצד עזובה. שלווה לצד מתח. והנוף הירוק מבותר ומצולק בגדרות וחומות. ניצן חן אומר פתאום: "הרצליה בגדד". נוסעים לאט על הכביש שליד הים. חבורת נערים מתגודדים על הכביש. המלווה המבוגר, עזרא, שואל את המלווה הצעיר: "הם משלנו?". "לא נראה לי", אומר הצעיר,ועזרא אומר בשקט: "בני דודים". "צריך לפחד?", אני שואל. "אם לא אמרת תפילת הדרך תגיד עכשיו מהר", הוא אומר לי. אבל אנחנו עוברים אותם בשלום וממשיכים לנוה דקלים.

העיירה פורחת, נשים וילדים ברחובות, בכניסה לישוב איש שותל דשא ומשקה אותו, אנחנו עוצרים לביקור חטוף בישיבה של הישוב, עומדים מול האנדרטה של ימית, אחר כך תפילת מנחה בבית הכנסת המקומי, ומיד אחר כך, במרכז המסחרי, עוצרים לאכול משהו במסעדה קטנה הומה אדם, חיילים ותושבים. והנה אריאל זילבר. אני שמח לקראתו ונראה לי שגם הוא לקראתי. אנחנו יושבים לדבר קצת תוך כדי אכילת המבורגר בפיתה. הוא כאן עם ציוד הגברה עובר ממוצב למוצב, מופיע לחיילים. "המצב כאן קשה, "הוא אומר, "קשה מאוד". לצערי אני חייב לקום וללכת כי השעה מתאחרת וההופעה מתקרבת. אנחנו נפרדים מאריאל ונוסעים לגני טל.

אחרי ההכרות עם איש ההגברה המקומי והחביב עידן,ואחרי הבאלאנס הקצר, אנחנו משתרעים על הדשא, ונוער גוש קטיף מתאסף לאיטו אל תוך המועדון. אני מרגיש נוח עכשיו, אני בעבודה, הולך לנגן, ולשיר, והמתח הוא רק לקראת ההופעה. עולים להופיע. הקהל מקבל אותנו בחום רב. וחם מאוד במועדון של גני טל. אנחנו שרים מנגנים ומזיעים, והמקום הולך ומתמלא בצעירים וצעירות, ופה ושם אפילו כמה מבוגרים נועזים חובבי רוק וזוגות עם תינוקות קטנים. ובשלב מסוים בהופעה, אחרי ניגון של קרליבך, מועדון גני טל הפך להיות בארבי קטיף. והייתה שמחה גדולה.

בסוף ההופעה, רעות הנפלאה שאירגנה את הכול כל כך מהר, מגישה לנו שי: עציצים עם פרחים מרהיבים וריחניים, וברכה ממוסגרת שבכותרתה כתוב: "יש גבול לייאוש אין גבול לתקווה, יש גבול לשנאה אין גבול לאהבה". ואחרי ההופעה על הדשא שליד המועדון, שיחות ארוכות על תחושות הייאוש והתקווה השנאה והאהבה המלחמה והחלום ההתנתקות וההתחברות. ובדרך החוצה אנו נתקלים בפקק הגדול. הגוש הפעם חסום באמת. אין יוצא. אנחנו מתנחמים בכריכים המצוינים שהכינה לנו רעות. אחת בלילה. צעירים ברכב פרטי מציעים לנו לעקוב אחריהם ולהסתנן החוצה בכביש עפר צדדי. אנחנו נוסעים אחריהם קצת אבל מחליטים לוותר ולחזור, ולהישאר תקועים כמו כולם. אחרי שעה וחצי הכביש נפתח ואנחנו בדרך הביתה.

אלה הם רק רשמים ראשונים. זו רשימה חטופה וקצרה בזמן של לא חושך לא אור. האם יש לי מסקנות? אולי. אני באופן אישי לא הייתי חי שם ומגדל שם את ילדי בדשא פורח מוקף גדר חשמלית. לא כשחאן יונס ברקע והמואסי באמצע. אסור שההתנתקות הזאת תביא להתנתקות בינינו. רוב האנשים שפגשתי בגוש קטיף יהיו שם עד הרגע האחרון, יקוו לנס, ואם לא יבוא הנס, יקומו ביום הפינוי, יקרעו קריעה, יבכו, וילכו. גם מצדדי ההתנתקות חייבים להבין את הכאב הגדול. הולכים לפרק שם חיים שלמים. עבודה. בתי ספר. חממות. בתי כנסת. בית קברות.

חייב לצאת משהו טוב מהכאב הזה. שלא יהיה לחינם. אחרי כל זה חייבת לבוא גאולה כלשהי.