איש הזכוכית

כמו ב"ביבר הזכוכית" של טנסי וויליאמס, העוסק במשפחה מתפרקת, כך מצא עצמו בסוף שנות ה-80 אלון נתן כמושיע של משפחתו. בעוד במחזה של וויליאמס רואה המשפחה במחזר צעיר כמושיע המשפחתי, במשפחת נתן ראו ב"אלוני" בן ה-22.5 את התקווה האחרונה למפעל ""מרס תעשיות, זכוכית ומנורות".

הכדורגלן המוכשר נקרע בין הקריירה המקצוענית לבין הביזנס של הזכוכיות וההחלטה נפלה: "זאת הייתה החלטה חזקה, משמעותית, כזאת שכולם דיברו עליה. אבל במציאות קורים לפעמים דברים שאתה לא יכול לחזות ולא קורה כל מה שאתה רוצה. נוצרה סיטואציה שהעסק נשאר לבד ונוצרו אילוצים שחייבו אותי לקחת את העסק. עד היום אני מסתכל על ההחלטה הזאת כהחלטה המורכבת ביותר שלקחתי בימי חיי. עד היום העניין הזה לא נסגר אצלי לחלוטין".

בגיל 15.5 כבר החל נתן להתאמן בקבוצה הבוגרת ובעונת 83/4, בגיל 16.5, הוא קנה את עולמו בהופעת הבכורה שלו במדי מכבי ת"א. הוא היה עוד נציג של הדור המוכשר, שכלל את מאיר חנוכה ("ומי גנב את הקופה") ושאר גיבורי קובלנץ. דור שאמור היה להיות הדבר הבא ונשאר בלי שום תואר אליפות ביד. נתן כבש שער בדרבי, ולמרות הפסד 2:1 ליריבה העירונית כל הזרקורים התמקדו בילד.

שנות ה-80 הצהובות היו שחונות במיוחד. נדמה שהקריירה של נתן מקפלת לתוכה את הסיפור של מכבי באותן שנים. למרות השנים הספורות שבהן בילה בליגה הבכירה, הוא הפך לשנוא נפשם של אוהדי הפועל, משום שעשה לעצמו מנהג לכבוש שער בדרבי כמעט מדי עונה. את הראשון הוא כבש ב-1983/84, ושנה אחר כך הבקיע בניצחון 0:3 של מכבי, שסיים שש שנים שחונות במשחקי הדרבי. הוא ייזכר דווקא בזכות שער בדרבי השני של אותה עונה. באותו משחק נעצר השעון של יצחק בן יצחק, והמשחק נמשך 98 דקות, עד השער מרגש של הילד בגשם הסוחף, שהשווה ל-2:2. נדמה היה שעוד רגע השחקן הזה פורץ, יחד כל הדור ההוא. אחר כך הילד הפך לגבר, אבל פשוט נעלם מהתודעה.

"נדמה לי שפרשתי אחרי עונת 1989/90", הוא אומר. "אחרי שעזבתי את מכבי ת"א, הודעתי על פרישה, אבל אז גיורא שפיגל קרא לי לבוא לתקופה של ארבעה חודשים לבני יהודה. חזרתי, למעשה, אחרי שבתחילת העונה הייתי אמור לשחק בבית"ר והם ביטלו לי את החוזה. ניצחנו את בית"ר 0:1 בקרב תחתית חשוב ואני ויעקב אסייאג, שהיינו אמורים לשחק שם, סגרנו חשבון".

עם הנקמה הזו התנתק לחלוטין נתן מהכדורגל הישראלי וחתך למפעל הזכוכיות בבת ים. מדי פעם הוא עוד מפרשן בטלביזיה והולך למגרשים, אבל הפעם האחרונה שהוא התרגש באמת היתה כשייסד את מחלקת האלומיניום במפעל.

מכדורגל, לעומת זאת, הוא כבר לא התרגש מזמן: "תשמע, בזמני אפילו המגינים היו השחקנים הוירטואזים במגרש. שירזי, מרילי, יעקב כהן. אתה יודע אילו שחקנים הם היו. תן לי היום שם של מגן שיש לו יכולות כאלה? אין, כי היום הכדורגל הוא אחר, אבל אני חושב שחוזרים היום לשחק עם שניים-שלושה חלוצים, לא רק בעולם, גם בארץ. כל עוד הקהל דורש כדורגל אטרקטיבי, יש תקווה שיהיה טוב יותר. הקהל בארץ תמיד העדיף כדורגל אטרקטיבי על תוצאה."

אם הוא מתאמץ, נתן זוכר עוד הופעה אחת בנבחרת הלאומית. אבל בעיקר הוא זוכר את שמונה השנים שבאו לאחר הפרישה, בהן לא התעניין לחלוטין בכדורגל: "כשאני הייתי בן שלוש, שיחקתי על בסיס יום יומי שלוש-ארבע שעות כדורגל במגרשים מאולתרים. היום הילדים מתעסקים בדברים אחרים. אף אחד לא יכול ללמד אותך את מה שאתה לומד לבד כשאתה משחק כדורגל בשכונה".

אם יש משהו שתמיד השאיר אותו בענייניים, זאת קבוצת הותיקים של מכבי ת"א. פעם בשבוע עולים כל החברים על הדשא עם נעלי פקקים, כמו פעם. האגודה מאפשרת להם להשתמש במגרשים, אבל מעבר לזה אין כל כך קשר: "בכל העולם מתייחסים לוותיקים בצורה מכובדת, בארץ יש עם זה קצת בעיות. אנחנו לא תמיד זוכים להערכה שמגיעה לנו ומרגישים שהאגודה קצת מזניחה אותנו, אבל טוב שיש את מכבי ותיקים. לפחות אנחנו דואגים לשמור על קשר אחד עם השני". אלון נתן בן ה-38 הוא הצעיר ביותר בוותיקים האלה.

אז עכשיו "אלוני" מתאמץ להתעדכן, אבל אוהב לראות בעיקר את ריאל מדריד, כי ברוב הפעמים שהוא חוזר ממגרשי הכדורגל הוא מרגיש אכזבה. רק שהחיידק מסרב לעזוב: "בשיא הצניעות, אני חושב שיש לי המון מה לתרום בכדורגל. אבל כרגע אני לא מתכוון להתעסק בנושא הזה בצורה פילנטרופית. אני צעיר מדי ומעדיף להקדיש את האנרגיות שלי לביזנס המשפחתי. נכון לעכשיו אני לא רואה הצעה שתאפשר לי לזנוח את הביזנס. בעתיד אני מאמין שהאהבה שלי למשחק תחזיר אותי לכדורגל, בצורה זו או אחרת, ואולי אתעסק בזה בתור תחביב או אפילו, מי יודע, בתור מקצוע. נכון לעכשיו, אני לא חוזר לכדורגל".