צ'אטני אוסטין

גב' בקשי מעיר קטנה בהודו להוטה להשיא את ארבע בנותיה, ובעיקר את שתי הגדולות, ג'איה ולליטה. היא מחפשת עבורן חתנים שיענו על שני הקריטריונים היחידים שנראים לה רלוונטיים: מוצא הודי אורגינל והמון כסף. באותו זמן מגיע אל העיר ויליאם דארסי (מרטין הנדרסון), חנון ניו יורקי לבנבן ועשיר. מיד מצטלבות עיניו התכולות עם עיניה הירוקות של הבת השניה, לליטה (איישווריה ראי). אבל מבט עיניים לא מספיק. בדרכם אל הזוגיות הנכספת יאלצו להתגבר השניים, חוץ מהפזילה, על מכשולים רבים ובעיקר על קטעי ריקוד אינסופיים ומחוות בלתי נגמרות לסרטי בוליווד. אלא ששום דבר לא יעמוד בדרכה של אהבת אמת, הלא כן?

הבמאית גורינדר צ'דהא ("שחקי אותה כמו בקהאם") הלכה ביודעין על עלילה מופרכת לחלוטין. כמו בסרטי בוליווד התעשייתיים, הסצנות הטובות באמת הם קטעי הריקוד הפופ-הודיים, על המוני ניצביהם וצבעוניותם. ואכן, התסריט של "כלה ודעה קדומה" לא עובד. הוא כתוב בחוסר חן, במגושמות וסרבול, וגרם לכמה צופים באולם להתחנן שייגמר כבר. אבל עושה רושם שהוא מעולם לא היה אמור להיות חוט השדרה של הסרט. בשביל מה צריך תסריט אם אפשר פשוט לבהות ביופי הנשפך מהמסך? הצילום המרהיב שייך לסנטוש סיון, שסגר כמה שנים טובות בתעשייה ההודית ומכיר את העבודה מקרוב. הוא נתן לסרט את הלוק המתבקש – נוצץ ופ?ו?פ?י, סוגד לצבע, תנועה וחמוקים.

קהל היעד של "כלה ודעה קדומה" לא לגמרי ברור. הסרט שרצה להיות פרודיה על "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטין ירה לכל הכיוונים ולא הותיר שבויים. אבל יש מי שבכל זאת יוצא טוב מכל הסיפור הבין עדתי המקפץ.

באופן כללי, כמעט כולם מקבלים בראש. הרעים בסרט מפוזרים כמו תבלינים בין העדות והעמים השונים - הודו המיושנת היא אימא שמנה, מכוערת ומטומטמת. אמריקה היא גוש מכוער של קור וחומרניות. בריטניה היא גם נוכל מקסים שמפתה צעירות, מכניס אותן להריון ובורח, וגם אימפריאליזם מתנשא. אז מי הם הטובים בכל הסיפור? הטובים הם האנשים היפים.

האנשים היפים מצליחים לראות מעבר לדת, גזע ומין. הם מאמינים באהבה רומנטית, והם ירוצו חצי ערומים בגשם בשבילה. יש להם כבוד למסורת אבל הם נאורים. הם מאמינים בצדק ושוויון. הם חכמים, מכבדים את האחר. האויב שלהם הוא הכיעור. והם יפים. כל כך יפים. מצוחצחים ומבריקים, ללא פגם וללא דופי. סמל השלמות, פרסומת לחוט דנטלי בטעם מנטה. או לתואר שני. הם היפים והאמיצים.

הם כל כך יפים עד שהם לא צריכים תסריט. די שהמצלמה תחמיא לגזרתם בכל רגע נתון. לבן, שחור או חום בהיר, אין מקום לגזענות כשמדובר ביופי. האסתטיקה מעל לכל, גם מעבר לעלילה. מה זה משנה מאיפה באת כל עוד אתה נראה כמו פרסומת לגרנולה?

ואיזו משמעות יש לצבע עור הפנים שלהם? הרי בעוד רגע יוכלו היפיופים האלה להשיל מעליהם את התחפושת שלבשו, ולהיות מישהו אחר – כמו בפרסומת ל"כריות" יפשוט מר דארסי את עורו ויהפוך לנמר חברבורות כושי (יפהפה) על סקטבורד. במקום הדוגמנית ההודית מעורפלת המבט תופיע פצצה בלונדינית במכנסי TNT נעריות. אחר כך הם יקלפו מעצמם גם את התלבושת הזאת ויהפכו לאנשים יפים אחרים. כל עוד אתה נראה כמו אלוהים, מה זה משנה מאיפה באת.

השאלה האם ג'יין אוסטין מתהפכת בקברה נותרה לא רלוונטית. במקומה יש לשאול – כמה יפה היא כבר יכולה להיות אחרי כל כך הרבה שנים בלי קרם פנים.