הבן של הבן שלי גורילה

"'פרויקט המרה השחורה' רובץ מעלי כמו ענן ככה קרוב לעשרים שנה, מהרגע שראשון השירים ('רקוויאם לחתול יהושע') נכתב, מתישהו בשנת 1983, ועד האחרון ('מותי') בשנת 1987. הרוב המכריע של השירים נכתב בשעות הדמדומים, בעתות משבר, בזמן שצל זר משתלט לך על האישיות, פחדים, זכרונות רחוקים, חזיונות תעתועים. הרבה דמעות נשפכו בזמן כתיבת השירים, והרבה בזמן ביצועם המאוחר. אלה הם שירים שכמו ילדים שלך, שמתו בגיל צעיר, וזכרונם יהיה צעיר לנצח. במידה רבה אני מרגיש כאילו אני המוציא לפועל של משהו שנכתב על-ידי מישהו אחר שמת כבר מזמן, ואני הייתי האיש הכי קרוב אליו".

המלים האלה, המובאות כאן במלואן, מופיעות על עטיפת "פרויקט המרה השחורה", אלבום חדש לאיזי אור-פז והפתולוגים שלו. הטקסט הזה חשוב, משום שהוא מכיל במרוכז את מכלול התחושות שאור-פז, מיטבו, יודע להשרות. זה יכול להיות עילג, סר טעם ומבולגן לגמרי, אבל כמעט תמיד זה מצליח בכל זאת לגעת. את הזרעים ליכולת הזאת היה אפשר לחוש גם בחומרים הישנים של אור פז - סטנד-אפיסט, מוזיקאי ומדריך מחשבים בכנסת (באמת) - שיצאו ב-1995 באלבום הבכורה שלו, אלא שאז רוב החומר היה שקוע מדי בגיחי-גיחי בלתי מרוסן ובהומור מורבידי גרפי מיותר. ובכל זאת, כמה מאתנו מצליחים לשכוח את "הבן שלי גורילה!", או את הסיפור על נועה שאף על פי כן תנוע? גם כשהוא בשיא שפלותו המוצהרת, ואין לנו שום רצון בקשר איתו (האלבום הראשון של הפתולוגים היה פלופ רצחני), איזי הצליח להותיר חותם.

קשה לדעת אם "פרויקט המרה השחורה", שבו מאגד סביבו איזי חבורת פתולוגים חצי חדשה, ישאיר אחריו יציאות קאלט גרוטסקיות כמו הסיבוב הקודם. סביר להניח שלא, גם כי עובדתית רובכם בכלל לא שמעתם על קיומו, וגם כי המרה השחורה המדוברת היא הפעם עסק רציני בהרבה. לא שאין כאן הומור, אבל במקום קווים ישרים של דאחקות בית-קברות מגיש הפעם אור-פז טקסטים מפורקים וקודרים באמת. זה עדיין גרוטסקי בתחושה הכללית (כולל כל הבתולות, חולי הסרטן, המתאבדים, הערוות והסכינים הנדרשים בעולם הדימויים), אבל נדמה שאיזי נכון פחות להתפלש בחיוך של מנצחים בתוך נהר הזוהמה. משהו באמת העיק על הרוקר המתבגר הזה - כבר בן 44, מתברר - כשהקליט את החומר החדש שלו. כתוצאה מכך, יש ב"פרויקט המרה השחורה" הרבה רגעים של מלנכוליה נוגה סטרייטית לגמרי (למשל "מאז שהלכת" היפה), תזמורים שלא מתביישים בפאתוס שלהם (כינורות נהדרים ב"יכולים להמשיך בזה") ורגעי טירוף כנים ובלתי מהונדסים. אז נכון שהמוות כאן מגיע במינונים מעט לא נעימים לאדם מן השורה, ואיזי זורק את עצמו לתוך סערת רגשות גם היכן שאולי מוטב היה לו להסס ולשמור כמה קלפים בכיסים, אבל יש משהו שובה לחלוטין בכנות שממנה בוקעת האפלה הזאת. נסו את האלבום החדש של איזי-והפתולוגים. הוא אולי קצת שחור, אבל מאוד יפה.

איזי והפתולוגים, "פרויקט המרה השחורה" (הוצאה עצמית)