הסוס הלא נכון

בתחילת שנות האלפיים, התחיל להסתמן הסוף של עידן "הספרות הרזה" בספרות העברית. לא עוד סיפורים קצרצרים בשפה מדוברת, לא עוד ניתוק מתריס והסתפקות בתיאור של נופים תל אביביים מקומיים. עינת יקיר, דרור בורשטיין ויוסי סוכרי היו רק חלק מדור חדש של סופרים צעירים, אשר כמו הפרסומות לבגדים במידות גדולות, טענו שמלא זה יפה. נראה היה, שעידן של כתיבה עשירה ואליטיסטית עומד שוב בפתח, ומפנה על המדף, שוב, מקום לספרים עבי כרס, לעלילות גדולות ורחבות- יריעה, ולדמויות שאת עומקן הפסיכולוגי קשה לשער.

ספרו הראשון של רועי חן, "סוסי הדיו", לוקח את המגמה החדשה והמבורכת הזאת בספרות הצעירה כמה צעדים הלאה. אם רחוב שינקין היה המרחב המטאפורי שבו התרחשו העלילות הקצרות בשנות התשעים, הרי שחן איננו מסתפק רק בנטישתו של הרחוב הצר והאופנתי לטובת עלילה שמתרחשת באוויר הפסגות הירושלמי. "הסיפור שלי מתרחש בירושלים", כותב מיד בתחילת הרומן אדם, הגיבור הראשי, "אבל לא בירושלים שלכם, אלא בירושלים של מעלה. אבל לא בירושלים של מעלה ששייכת לאלוהים ולמלאכים. הו לא...הסיפור שלי התרחש בירושלים של מעלה ששייכת לי ולרוחות".

נשמע מבטיח ובהתאם תחילת הקריאה ב"סוסי הדיו" אכן נראה שאנו באים בשעריו של סוד מופלא וחד פעמי. הפתיחה מזמנת כניסה אל איזה עולם מסתורי ושמימי, אם כי לא דתי, אשר שייך לגיבורו של הרומן - משורר צעיר ומיוסר, ובמידה רבה, יש להניח, בא כוחו של חן עצמו. אדם הוא נער יתום, אשר מפתח קשר מעניין עם אדם זקן וזר, ויחדיו הם נוסעים לירושלים על מנת לכפר על תחושת אשמה מימי מלחמת העולם השנייה אשר מלווה את אותו זקן, וממנה הוא רוצה להיפטר טרם מותו. אלא שבערך בשלב הבראשיתי הזה של הסיפור, העלילה המבטיחה והמעניינת מאבדת כל כיוון בסערת רוחותיה של בירת ישראל הקרה. הזקן נהרג בנסיבות מסתוריות (אדם הוא זה שהרג אותו?), אדם נוטש ובורח לרחובותיה של העיר, דמויות מעברו של הזקן קמות לתחייה באיזה מחווה סוריאליסטית לא ברורה, ואדם מוצא את עצמו לפתע יחד עם חבורת משוררים ירושלמיים שנוהגים לערוך משתים בסגנון המאה ה- 18, וגיחותיהם אל המציאות מסתכמים במפגשים עם מו"לים שאמורים להוציא לאור את שיריהם בבית הקפה הירושלמי המפורסם- "תמול שלשום".

וזה עוד לא הכל. יש גם חילופים מסתוריים של מכתבי אהבה הגדושים בסרנדות, נערה נחשקת הטוענת להיות גלגול של מלכת שבא, ומפגשים עם כובען חביב בשם שמואל. ב"סוסי הדיו" האירועים המוזרים הללו מתרחשים, אמנם, בסדר מסוים, אשר נושא, אולי, איזו משמעות, אך עבור הקורא שאיננו מרחף בעננים של שמי ירושלים המשמעות הזו נותרת סתומה לחלוטין. חן, כך זה נראה, יוצא כאן לאיזו הרפתקה בשמה של הספרות הרוסית הקלאסית, אשר כמה יצירות ממנה הוא תרגם בהוצאות שונות, ובשם הרצון של העכשווי של חבורת "הו!" בראשותו של דורי מנור להחזיר לשירה העברית את החרוז, המשקל, ההוד וההדר. והתוצאה? מה שהצליח, ולו באופן חלקי, בגיליון הראשון של "הו!", בו גם פרסם חן, הופך בפרוזה להזיה מנייריסטית פרטית, אשר השוואתה לספרות הרוסית הקלאסית מותירה תחושה קלה של דכדוך.

האם הפואטיקה של אדם ובני חבורתו המסתורית תצליח לפרוץ אל מעבר לתחומיה של הרומנטיקה? האם חן יוכל לצקת תוכן ממשי לתיאורים המפוארים ולעלילות הפנטסטיות שלו? אפשר רק לקוות שבספריו הבאים כשרון הכתיבה של חן והשפעה יותר ניכרת של הספרות שבצלה הוא בחר לחסות יצליחו לחלץ את דהרתם של סוסי הדיו מהסחרחרה חסרת הפשר שבה הם כרגע מצויים.