גוביינא יקירי

אחרי 14 שנות גלות, גידי גוב חוזר באלבום המיוחל ובקאמבק שכולם ציפו לו. עובדתית, ההכרזות האלה לא ממש מדויקות – מאז "אין עוד יום" ב-91', גוב שיחרר לא פחות מארבעה אלבומים, שכללו בין היתר גם הקלטות אולפן וחומרים מקוריים. אבל הווייב המלווה את צאת האלבום הוא ללא ספק מזן הציפיות ההרסניות, פלוס עמודי השער בעיתוני סוף השבוע ושערוריות הזוטא. לא שיש משהו רע בצונאמי תקשורתי סביב ריליס מהסוג המאג'ורי (להפך, טוב לגלות שיש עוד אמנים המסוגלים לעורר כזה הד), רק שהבעיה, במקרה הספציפי של גוב, היא שהוא אמן מבצע ולא אמן יוצר. בדרך כלל, כשאמן חוזר אחרי כל כך הרבה שנים, אנחנו סקרנים לדעת מה יש לו להגיד שהוציא אותו סוף סוף מהבית; במקרה של גוב אנחנו יודעים מראש שהוא יצא בשביל להגיד מילים של מישהו אחר. שלא תהיה טעות: לאמן מבצע מהסוג הנדיר, כמו לשחקן גדול באמת, יכול להיות חותם אישי דומיננטי שיאפיל על המחברים וינכס לגמרי את היצירה, וגוב לא היה מטפס לעולם למעמדו הרם אלמלא היה בדיוק סולן מהסוג הזה. אבל בדיוק מהסיבה הזאת האתגר של יוצרי "בקצה ההר" הוא עצום. הם צריכים לארגן סביב גוב סאונד וסט שירים שיפנו את הבמה לנוכחות האישית של גוב וירגישו כמו הדבר החדש שלו, לא שלהם.

ההצלחה חלקית, בעיקר בגלל שניכר שכל מי שידו נגעה בדבר היה מודע מאוד, אולי מודע מדי, לאופי האתגר. קודם כל זו הבחירה בעמיר בניון ככותב השירים העיקרי. היצירה הכי גדולה של גוב, "דרך ארץ", חוברה ברובה על ידי יהודה פוליקר, וההשתחלות לאותה משבצת של מי שהוזכר לא אחת כיורשו של פוליקר נראית הגיונית מאוד. אלא שפוליקר של ימי "דרך ארץ" היה מוזיקאי חד בשיא כוחו, רגע לפני ההתברגנות וההתמכרות למניירות. עמיר בניון של "בקצה ההר" הוא יוצר של לפחות שנתיים אחרי השיא, עמוק במנייריזם, עמוק בשטיקים מלודיים שמזהים אותו מיד עם יצירי כפיו. התוצאה היא שכמה וכמה מהשירים החדשים של גוב, בניגוד מוחלט לכוונה המקורית, נשמעים כמו קאבר לעמיר בניון. אחר כך יש גם את הנטייה לשאנסון וג'אז, שהפרסונה של גוב איכשהו התחברה איתה בשנים האחרונות, נטייה שבחלקים משמעותיים של "בקצה ההר" משמשת זריקת הרדמה כללית. גידי הולך על שקט, על צרוד, והוא עושה את זה באופן כל כך גורף שלפעמים מתחשק לבעוט בסטריאו עד שישתחרר משם איזה כיסוח קטן, קצת ציפורניים, רגע אחד או שניים שמנסים לבלוע את העולם ולא לצייץ מולו בכניעה.

בנוסף לאלה יש כאן גם את אלון אולארצ'יק כמפיק הקלאסי של גוב (רק כדי להסיר ספק, הוא עושה עבודה מצוינת), עלי מוהר ואלון הילל כשכירי חרב מפלוגת המילואים, ודואט עם ענת גוב, מחזאית מצליחה ורעיה מיתולוגית. שלא לדבר על השירים המאכזבים עד אימה של שלומי שבן, שהזיעה שהוא מגיר תוך ניסיון למלא את משבצת המאיר אריאל של האלבום מאיימת להטביע אותו. כולם, מהראשון ועד האחרון, מנסים להנדס את האופי הנכון של גידי גוב. וזה חורק יותר מדי פעמים.

אבל גם רגעים של נס שבהם אפשר רק להיאנח בנחת נמצאים כאן, להתמלא מהקסם הנצחי של גידי ולחשוב שהיה שווה לחכות. בקטעים כמו "הליצן העצוב", "כל שושנה" (לחן של יזהר אשדות למילים של זלדה) ובעיקר, שיר הנושא הנפלא שחיברו בניון ואסף אטדגי – שיר שאמור וצריך להיות להיט המחץ והקלאסיקה המיידית מהאלבום הזה – אין לטעות במי שסוחב את העגלה. כי לא משנה כמה אנשים בוחשים בקדירה, כשגידי גוב מחליט לקחת שיר לידיים, הוא שלו ורק שלו. אז "בקצה ההר" הוא בטוח לא ניצחון סוחף, לרגעים הוא אפילו ממש החמצה, אבל אוי, כמה טוב שהוא חזר.

גידי גוב, "בקצה ההר" (הד ארצי)