סטודנטים יקרים, בפעם הבאה שאתם נכנסים לכיתות הלימוד, הביטו טוב במרצה שעומד מולכם. יש סיכוי שהוא או היא עושים זאת בתנאי העסקה מחפירים. ייתכן מצב שהמרצה שמעביר לכם את הקורס מקבל שכר רק שמונה חודשים בשנה, וללא אפשרות לפיצויים, במידה ויפוטר. גם קרן השתלמות אולי אין לו, ואפילו לא פנסיה שתגן עליו כשיגיע יומו לצאת לגמלאות.
מ' (החוששת להזדהות בשמה המלא), לא האמינה שאת העבודה שכל כך אהבה היא תיאלף לעזוב בכזו בושת פנים. 15 שנה לימדה בפקולטה למוסיקה. לפני שנתיים, כחלק מגל הקיצוצים באוניברסיטת תל אביב, איבדה את מקור פרנסתה היחיד. כאב הפיטורים הפך קשה יותר כשהיא יצאה מהאוניברסיטה ללא אפשרות לקבל פיצויים. "אפילו לא הודיעו לי שפוטרתי", אומרת מ' (46), הנמצאת בהליכים משפטיים נגד האוניברסיטה. "הם טענו שהם לא חייבים בכלל להודיע. קשה לתאר את חוסר האנושיות. בכל זאת, מדובר ב- 15 שנה של עבודה. זה כל כך מתסכל, המשכורת היחידה שלי נעלמה ואני בגיל שאני לא יכולה מחר ללמוד ריקודי בלט. אין לי פנסיה, ואת השנים הטובות שלי השקעתי במקום הזה ובמקצוע הזה".
זמני זה קבוע
מ' שייכת לקבוצת עובדים באוניברסיטה הנקראים "מורים מן החוץ". כשמם כן הם: מורים שהאוניברסיטה מתעקשת שלא להכיר בהם כעובדים שלה. באופן תמוה, לא נענתה האוניברסיטה לפניית "תזה", וסירבה לנדב מידע על מספר המורים מן החוץ שמלמדים במקום. מה שנותר זה להישען על הערכות ארגון הסגל האקדמי הזוטר והבכיר, המדברות על למעלה מ- 600 איש המועסקים במעמד זה - רובם חברי הסגל הבכיר (על פי המספרים, כ- 34% מחברי הסגל הבכיר הם מורים מן החוץ).
הפטנט הוא פשוט: על פי החוק, אדם יהיה זכאי לפיצויי פיטורים אם עבד במקום מסוים תשעה חודשים ברציפות. האוניברסיטה, לפיכך, מחתימה את המורים על חוזה לשמונה חודשים בלבד (וחלקם רק לארבעה חודשים). אחרי שמונת החודשים, תם למעשה החוזה, ומחודש עם תחילת שנת הלימודים. בשיטה זו, חוסכת לעצמה האוניברסיטה את כספי הפיצויים שהיא אינה משלמת. כך יכולים המורים להיות מועסקים גם עשרות שנים. היעדר הזכאות לדמי אבטלה נגזר גם הוא מאותו המצב. על פי מדיניות האוצר, זכאי עובד לדמי אבטלה רק אם עבד לפחות שנה במקום עבודה. מרצים מן החוץ, המועסקים רק שמונה חודשים בכל פעם, אינם נחשבים לפיכך לעובדים רציפים, ולא יכולים להיחשב זכאים לדמי האבטלה.
מרבית המורים מן החוץ אליהם פניתי סירבו להתראיין בשמם. הפתח הצר שהותירה להם האקדמיה, והיעדר האופציות בחוץ - יצרו שיכבה של אקדמאים שמוכנים לקבל כמעט הכל, ובלבד שתיוותר להם דריסת הרגל באוניברסיטה. הקלות הבלתי נסבלת בה הם יכולים למצוא עצמם מחוץ למוסד, והתקווה (אולי תקוות שווא) שמצבם הוא בכל זאת זמני - מביאות את מרביתם לשמור על זכות השתיקה, ואולי בכך גם לקבע את מעמדם.
אחד האבסורדים הגדולים הטמונים במצבם של המורים מן החוץ, הוא היעדר משכורת בחודשי הקיץ. "תראי כמה זה מגוחך", אומר שחר שפר, סגן יושב ראש ארגון הסגל הזוטר. "בחודשים בהם לא מלמדים, זה לא אומר שלא מגיעים לאוניברסיטה, בודקים בחינות וכיוצא בזה. אבל אם המרצה נניח שובר את הרגל באותו הרגע, הוא לא מבוטח".
מורים מן החוץ מסבירים שגם הזמן שנדרש מהם על מנת להתכונן לקראת שנת הלימודים הוא ארוך, ונוגס שבועות ארוכים מחודשי הקיץ. על הזמן הזה, הם לא מקבלים כל תשלום. בדיקת מבחנים בסוף סמסטר ב' גם היא נמשכת עמוק לתוך תקופת הקיץ, ותגמול - אין. "אנשים מכינים את השיעור ובודקים את העבודות בזמנם החופשי", אומרת א', ד"ר מהפקולטה למדעי הרוח ומורה מן החוץ. "התרבות שלנו רוויה בניצול מהסוג הזה. גם המוזיאונים מלאים באנשים שנורא שמחים לעשות תערוכות בחינם. זו הבעיה הגדולה, שאנשים כל כך רוצים שיהיה להם שיוך למוסד אקדמי מכובד, שהם מוכנים לבלוע את הצפדרע הזאת". א' לא משלה את עצמה לגבי הזמניות: "את יכולה לתאר לעצמך שלפי המצב של האוניברסיטה, כל הרעיון של מורים מן החוץ, זה שהם לא קבועים וגם לא יהיו קבועים. זו צורת העסקה שערורייתית, ובגלל זה אני גם לא חושבת שאשאר כאן. אין שום סיבה שמישהו ירצה להיות במקום כל כך בעייתי".
פרולטריון חדש
מעמד המורים מן החוץ נולד לראשונה באוניברסיטת תל אביב עם הקמת המוסד. מפאת חוסר במרצים מן השורה הראשונה, עלה צורך לייבא מרצים מהאוניברסיטה העברית בירושלים. עבור מורים אלו נתפרה משרה מיוחדת, שתתאים לתנאי עבודתם כמרצים חיצוניים המועסקים בקביעות במקום אחר ומגיעים לכאן רק לצורך תגבור. כך קרה, שמרצים אלו קיבלו תנאים סוציאליים מלאים במקום עבודתם הקבוע - ירושלים, ותגמול נקודתי עבור השעות שלימדו בתל אביב. אלא שעם הזמן, למרבה הצער, ניתק מעמד ה"מורה מן החוץ" מההגדרה הראשונית שניתנה לו. במקום להעניק מעמד זה למרצים שעובדים בקביעות במקומות אחרים (ומגיעים ללמד רק כשהשלמת הכנסה), החלה האוניברסיטה לכפות את המעמד הזה גם על מרצים חדשים שאוניברסיטת ת"א היא להם מקום העבודה היחיד. בכך, השוותה האוניברסיטה את תנאיהם של מורים אלו למצבם של עובדי קבלן או עובדי חברות כוח אדם.
באחרונה החליטה האוניברסיטה לאמץ את מסקנות דו"ח אורגלר בנוגע לשינוי מבני בסגל הזוטר. אחת ממסקנות הוועדה היא שבעתיד יועסקו דוקטורנטים רק כמורים מן החוץ. דני מישורי, לשעבר יו"ר הסגל האקדמי הזוטר: "ההתפשטות של מורים מן החוץ עשתה נזק אדיר להשכלה הגבוהה. זה יצר פורלטריון אקדמי של אנשים, שההוראה היא עבודתם היחידה אבל הם עושים את זה במפוזר ובשום מקום הם לא מקבלים משכורת או פנסיה במשך כל השנה. הם צריכים להסתדר ואף אחד לא לוקח על זה אחריות".
פרופ' צבי רזי, מהחוג להיסטוריה, מכנה את מדיניות האוניברסיטאות בנושא הזה - "שחיתות בצהרי היום". רזי: "באוניברסיטת ת"א אני מרצה מן המניין, ובמקום אחר אני מרצה מן החוץ. למורים כמוני המעמד הזה מוצדק, כי אני מקבל תנאים סוציאלים כבר פעם אחת. אבל מורים שכל עבודתם זו עבודה מן החוץ, זה עושק בלי בושה. ואלו שרוצים להרחיב את התופעה לדוקטורנטים הם ממש פושעים".
ד"ר ט' מכירה על בשרה את המושג פרולטריון אקדמי. כמי שסיימה בהצטיינות את שלושת התארים שלה באוניברסיטת תל אביב, היא קיוותה לזכות במעט הכרה. במקום זה, היא מוצאת את עצמה מתרוצצת בכל הארץ, בין כמה מוסדות אקדמיים (אוניברסיטת תל אביב ועוד שתי מכללות נוספות) כמורה מן החוץ, ומנסה להרכיב משכורת סבירה שתחזיק אותה בקיץ. "בשנת הלימודים אני צוברת שומן", היא אומרת. "בניגוד לנמלים, אני עובדת כל החורף כדי להיות מוכנה לקיץ. יש לי משפחה וילדים, ואני חייבת לעשות את זה". ט' נחשבת למרצה מוערכת, והיא מעבירה 12 קורסים בשנה, ביניהם קורסי יסוד מול מאות סטודנטים. "אני מעבירה את הקורסים הכי חשובים, ואני נחשבת לבכירה מבחינת הוותק והיכולת", היא אומרת. "אבל לא הסטודנטים ולא הקולגות שלי יודעים כמה מעמדי נמוך. זה בכלל לא מה שחשבתי כשנכנסתי לאקדמיה, זה מאוד מאכזב. זה יותר גרוע מעובד קבלן, המורים מן החוץ מחזיקים את החוגים, מחזיקים את המערכת. היא נשענת על הכישורים והיכולות שלנו".
רבים מהמורים מן החוץ מצויים במלכוד מחקרי שאין דרך לצאת ממנו. מצד אחד, בשל הצורך לעבוד בכמה מקומות כדי להתפרנס - אין להם זמן לעסוק במחקר. מצד שני, בלי הישגים מחקריים ומספיק פרסומים - הסיכויים שלהם לקבל קביעות במוסד אקדמי שואפים לאפס. לט' זה ברור - תעודות ההצטיינות שלה, בהן תלתה תקוות להגיע למחקר, יכולות להמשיך להעלות אבק על המדף. במציאות אליה נקלעה, אין לה סיכוי למצוא זמן לחקור. "אם אני לא אחקור אני לא אוכל לדרוש משרה בכירה יותר, אבל אני לא יכולה לחקור", היא מסבירה את התסכול. "יש לי יכולות מצויינות, אבל, באיזה שהוא מקום, איבדתי את הצ'אנס. ואם את שואלת למה אני לא חוקרת בקיץ? כי גם בארבעת החודשים הללו אני עובדת בטירוף. יש לי קרוב ל- 500 תלמידים, שזה אין ספור בחינות ועבודות".
פרופ' רזי: "בגלל שאי אפשר לחיות מלהיות מורה מן החוץ, אז מחפשים עוד עבודה ואז אי אפשר לחקור. ומי הם חושבים שיעשה מחקר? איתמר רבינוביץ וכל הזקנים? בכל מקום בעולם, מי שסוחב את המחקר קדימה הם הצעירים, ורק אצלנו הפירמידה הפוכה. חונקים את הצעירים, ומצפים שהזקנים שכוחם תש, ששנים לא עשו דבר, שיעשו מחקרים. עדיף לסגור את האוניברסיטאות מאשר להחזיק אותם על עבדים ושפחות. כדי להחזיק מחקר ברמה צריך כסף. האוצר לא מוכן להשקיע, אז מצמצמים. התוצאה היא שהאוניברסיטאות מתאבנות, וחדלות לבצע את תפקידן. את התוצאות ההרסניות נראה רק בעוד כמה שנים".
בתקופה האחרונה עלו לכותרות לא מעט סיפורים על מצוקות עובדים. נחשפנו לניצול עובדי חברות הקבלן, להלנת שכרם של עובדי הרשויות ולאיומים לשחוק את שכרם של הקופאיות ברשת שופרסל. הדפוס ששואף לצמצמם את טווח הזכויות של כל עובד באשר הוא, לא פוסח גם על האוניברסיטה, שאינו שונה כיום מעוד סניף של רשת למזון מהיר. בשני המקומות שואפים לצמצם עלויות, ובשני המקומות זה יקרה על חשבון העובדים. "האוניברסיטה היא מוסד חינוכי, ולא המכולת של נשיא האוניברסיטה או הרקטור", אומר בן דוד. "זה מוסד ממלכתי ציבורי שמקבל את תקציביו מהמדינה. העסקה בזויה לא לגיטימית במקום שכזה. זה בעצם המסר שראשי האוניברסיטה מעבירים ל- 30 אלף הסטודנטים כאן, שעדיף להעסיק בזול תוך ביזוי העובד, מאשר לתת לבן אדם את מה שמגיע לו".