שמאלה זה רק לים

הפרק הראשון ב"ירושלים ימינה, תל אביב שמאלה", מיני סידרה דוקומנטרית חדשה שעלתה אתמול בערב בערוץ הקולנוע הישראלי של הלוויין, נקרא "הקרע". בהתאם לכך, נפתח הפרק עם מסך מפוצל, שהציג את הפרשנות של שתי הערים השונות לקבלת- השבת היהודית. מול חרד חמוש בשופר, המאיץ ברוכלים הירושלמים שיסגרו את הבאסטה וילכו הביתה, הוצגו התל אביבים כשהם רובצים מעורטלים על כסאות נוח בחוף הים. אלה הוצגו ככופים בחומרה איסורים ועוצרים, ואלה כחופשיים ליהנות מסתלבט נינוח. אלה סוגרים את השוק, ואלה פותחים את הים. והלא בקלות ניתן היה להציג את התהום הסמלית הפעורה בין שתי הערים, על רקע היחס למצוות שמירת שבת המלכה, על ידי צילום צעידת משפחה מלוכדת אל בית כנסת ירושלמי - מול צילום של גיחת כיבושים נועזת לפיק-אפ בר תל אביבי. אבל הפתיח המפוצל מקדים ארבעה סיפורי התפקרות. אחד מהם, למעשה- סיפור המסגרת, הוא סיפורו של יוצר הסדרה, אלון שביט. כך למרות ששמה של הסדרה מרמז על פרשת דרכים ועל דרמת הבחירה בין הכיוונים השונים - נקודת המוצא של הסדרה ברורה: הכיוון שנבחר הוא שמאל, תל אביב, העולם החילון.

נקודת המוצא של שביט כמובן מנחה אותו בבחירת החומרים המצולמים ובעריכתם. לפחות בפרק הראשון, עובדה טריוויאלית זו ניכרת, כששביט מדגיש וממחיש את סיפורו של אלי ויידן, שאולץ על ידי הוריו לבחור בין לימודים בישיבה, לבין עזיבת הבית. ויידן ברח, ולן בבית נטוש בכפר ליפתא - בין נרקומנים וקרימינלים. תיאוריו הרהוטים את בדידותו, קשייו ופחדיו, עוטרו לעיתים בשחזורים קיטשיים במתכונת ה"סיפורים האמיתיים" של ערוץ E. לעומתו, שי הורוויץ שהתפקר, הקים את עמותת ה.ל.ל לחוזרים בשאלה, היה לאייטם משומש היטב באמצעי התקשורת ואז חזר שוב בתשובה, מוצג בינתיים כבחור מבולבל, אולי אפילו חלש אופי. העובדה שחזר בתשובה, לאחר מהומת ההתפקרות שלו, אינה מנומקת עם דיווחים על הארה, או מלווה בהכאה מפורשת על חטא. הורוויץ מתנער מעברו על ידי התנצלות רפה, שככל הנראה היתה התפקרותו וריאציה על מרד הנעורים, ולא ביטוי למחשבה ורצון חופשיים מהכתבות שבטיות.
מצורפת לכך הכחשתו המטרידה של אחיו, הטוען כי "זה לא היה שי, זה היה מישהו אחר שעשה את מה שהוא עשה". החיוך האילם של הורוויץ למשמע הצהרות מקרה הדיבוק שמשמיע אחיו, נראה כמו ניסיון להתחמק מהנושא הטעון, ולמעלה מזה - כמו הודאה תבוסתנית שהמשפחה אובר אלס. בין התיאורים המפורטים הללו, שובצו הגיגיו של פילוסוף החילוניות התל אביבית, דני דותן - החוזה מהפכה דוסו-פמיניסטית, בה תצאנה החרדיות נגד אפנת פוחלצי הדובים הנחגגת על ראשם של אברכי עיר הקודש. כמו כן, מוצג בשפת המורס סיפורה האנמי, בינתיים, של דריה אריאלי, שאביה, הבוהמיין האייטיזאי אמנון אריאלי, חזר בתשובה ומתגורר כעת ביישוב החרדי טעלז סטון. הם בקשר טוב, אבל זה משונה. הוא לא קורא לה חילונית, אלא תל אביבית. זה עולם אחר.

הדגשת המצוקה והתלישות של ויידן (הלך לבלי שוב), הורוויץ (חזר חלילה) ואריאלי (פעם בשבועיים), ותיקופן על ידי התובנות האנטי דוסיות של דותן, אינן הופכות את הסדרה למיסיונרית בהפוכה. אמנם חשוב לזכור תוך כדי צפייה ששביט מבכר את ההוויה התל אביבית על פני זו הירושלמית, אבל מעבר לסגירת החשבונות האישית והביקורת שהוא מהנדס על סגירותה, קשיחותה ועריצותה של החברה החרדית, שביט מצליח לתעד בסדרה את מצבם המורכב והטראגי לפרקים של אלה הנעים בין שני הקצוות. אלה שלא כאן ולא שם. כך, על פי הפרק הראשון לפחות, הסדרה מתמקדת בהשלכות המשפחתיות, הפסיכולוגיות מעיקרן, של המעבר בין העולמות השונים. למעשה, כוחו של הצורך האנושי בבית ובתחושת שייכות, והתנגשותו בחוקיה הנוקשים של הדת, והאופנים שבהם האידיאולוגיה משבשת את יחסי התא המשפחתי האורגני, הם שנידונים בסדרה. זו סדרה שמציגה את קורבנות המחשבה הדוגמטית, ועל כן השיר "ארץ ישראל" (ובמיוחד בביצוע הדאבי של קראוס) נשמע כמו רקוויאם כשהוא מתנגן ברקע, שוב ושוב.
העריכה מתאמצת לעיתים להיות עכשווית, א-דוסית אולי, עם כל הפאסט-פורוורדים ופיצולי המסך, וזה בעיקר מנייריסטי ומיותר. בטח כשהמרואיינים שנבחרו לגלול את משברי הזהות והמשפחה שלהם, מצוידים ביכולות ניתוח ותיאור לא שכיחות. בסך הכל, הפרק הראשון ב"ירושלים- ימינה, תל אביב- שמאלה" הוא פיסטוק עם טעם של עוד.