ביום שישי האחרון, בסביבות השעה 12:20, החלו להגיע דיווחים ראשוניים כי משהו מתרחש בבית הספר בעיירה הקטנה בסלאן שבצפון אוסטיה, שם הוחזקו למעלה מאלף בני ערובה מאז יום רביעי. לאחר דקות ידעו הביפרים לדווח כי קולות ירי ופיצוצים נשמעים מתוך מתחם בית הספר וכי ככל הנראה פרצו הכוחות הרוסים פנימה.
הנתונים הראשונים שהגיעו היו מזעזעים: מתוך כ- 1,500 בני ערובה, רק כשלושים נראו נמלטים. לכל עיתונאי בר דעת שמכיר את ההיסטוריה של מבצעי החילוץ הרוסיים לשחרור בני ערובה היה ברור כי משמעותה של כל ירייה הנשמעת בשידור היא ילד אחד פחות על פני כדור הארץ.
מבחינה טלוויזיונית, במקרה של אירוע חדשותי תמיד קיים השיקול אם הוא ראוי לפריצה לשידור או לא. פריצה לשידור חי מבלבלת לחלוטין את לוח משדרים, עולה כסף (כי אין פרסומות) ומחייבת שידור חוזר של התוכניות המבוטלות. מצד שני, במקרה הנדון היה מובן לכל כי מדובר בילדים שהיו לכודים שלושה ימים ללא אוכל ומים, וברגעים אלו ממש נטבחים אל מול המצלמות בשידור חי.
כשעה לאחר האירוע שידרו כל ערוצי הטלוויזיה החשובים בעולם, הן כאלו המוגדרים כערוצי חדשות (דוגמת סי.אן.אן ופוקס ניוז) והן ערוצים כלליים, את אותן תמונות ואת אותו סאונד מחריד של התפוצצויות. וזאת משום שבאסון מסדר גודל כזה, אין חשיבות לשאלה אם מדובר בילדים רוסים, הודים, צ'צנים, סינים או תורכים - מדובר בילדים תמימים ובסיפור חדשותי ענק. מכאן נבעה האמפטיה האדירה והדאגה העולמית, שהתבטאה בהפיכת כל לוחות השידורים ונתינת שידור חי. מי שראה את התמונות הראשונות של הילדים המבוהלים הנמלטים עירומים ונצמדים לכל בקבוק מים אפשרי- נלכד במערבולת הרגשות ולא זז מהמסך.
אמרנו כל התחנות החשובות? ובכן לא בדיוק: ארבעה ערוצים שציפינו מהם לשבב מידע כזה או אחר, התנהלו על מי מנוחות ושידרו בנעימות את לוח המשדרים המתוכנן לאותו יום שישי. היו אלה ארבעה ערוצים ישראלים, מדינה שיש בה כמיליון אזרחים ממוצא רוסי, אגב. ערוץ 1 שידר את החדר של חני, פרפר נחמד ועוד כמה קלטות ארכיוניות, שכבר חורקות מרוב שימוש. ערוץ 2 נתן טלנובלה ואילו בערוץ 10 כיכבו ה"מורדים". המדהים מכולם היה ללא ספק היה הערוץ הרוסי הייעודי, "ישראל פלוס": מעבר לכמה מבזקים לא היה שום שידור רציף, ואפילו לא הזנת מידע ברמה הבסיסית של טיקרים (טקסט הרץ בתחתית המסך). היה משהו צורם מאוד בכך שבזמן שמאות ילדים נשחטו בבסלן, צופי הערוץ הרוסי נאלצו לצפות ברב ובמנחה המתמוגגים באולפן.
תקדים הדולפינריום
הערוצים הישראלים ספגו מכה איומה ליוקרתם בפיגוע הדולפינריום ב2001. גם אירוע מחריד זה התרחש ביום שישי ותפס את הערוצים הישראלים לא מוכנים, לא ערוכים ולמי שלא יודע - כלל לא נמצאים פיזית בעמדות השידור. עד לפיגוע ההוא לא היה נהוג להציב כוננות ותורנים - התפיסה היתה שיש ביפרים לבעלי תפקידים וכי אלו יהיו מוכנים להיקרא לדגל תוך זמן סביר.
כיום, ערוצי הטלוויזיה הישראליים המרכזיים נמצאים במלחמה מתמדת על השאלה "מי יפרוץ ראשון" ובנויים לעלות לשידור בהתראה מינימלית. ההנחה היא שלא משנה איך ומי באוויר - חותכים את התוכנית המשודרת, מכניסים ראש למצלמה ומקשקשים. מי שמשדר באותו הרגע הופך למגיש גם כשאין לו מושג על מה הוא מדבר וזאת בזמן שמחלקת הגרפיקה מכינה את המפה שתהפוך לשקופית עד שיגיעו התמונות הראשונות, ה"וויז'ואלס", שהראשון שזוכה בהן מקבע אצלו את הצופים.
באירוע באוסטיה היו תחנות הטלוזייה מוצפות במה שנקרא Feeds (תמונות) רציפים ואיכותיים מזירת האירוע עצמה. הצילומים של בריחת הילדים העירומים, העשן, הפיצוצים והאנשים המתעלפים היו יכולים לספק חומר גלם שיכול היה להיערך כ"לולאה" - הרצה חוזרת ונשנית של החלקים החשובים ביותר שהגיעו. זה בדיוק מה שעשו כל הערוצים בעולם, ללא כל הזדקקות למרואיין אורח ביום שישי בצהריים. אבל בערוצים הישראלים - תוכניות דת וילדים.
רק בשעה 14:00, שעתיים לאחר פרוץ האירועים באוסטיה, פרצו ערוצים 2 ו-10 במבזק חדשות קצרצר, ובו סקירה קצרה של האירועים האחרונים. מי שמצמץ החמיץ את העידכון - כמה דקות מאוחר יותר לא נשאר ממנו דבר, אפילו לא טקסט הרץ על המסך. לפנות ערב סוקר האירוע בתוכניתו של ערד ניר "סדר עולמי", בערוץ 2, שהייתה מתוכננת מראש. פרט לכך, עד המהדורות הראשיות נשמרה הדממה.
יש שיטענו כי ערוצים שאינם ערוצי חדשות ייעודיים אינם מחויבים לשדר בזמן אמת כל אירוע המתרחש בעולם. אולם עובדה היא שגם ערוצים אירופאים שאינם ערוצי חדשות שידרו את מהלך האירועים. נשאלת אפוא השאלה, מהו הרף שמעליו נכנסים לשידור חי בישראל? האם "קוד פגיון" (התראה על חדירת מחבלים לישראל) שווה רק ידיעה? ומה קורה אם ישנם רק שלושה ישראלים הרוגים וכרגע משודר טכס "ביוב הזהב"? מה עם אוטובוס שהידרדר לתהום אבל אולי כולם "רק" פצועים? וכמה הרוגים "דורסים" שידור כדורגל? מה שהתברר מעל לכל ספק ביום שישי הוא שכמה מאות ילדים רוסים מתים לא שווים זמן אוויר. אחרי הכל, הם לא שמונה עיראקים בני למעלה ממאה, ש"נמלטו" מהמלחמה בעיראק ועלו ארצה לתוך שידור חי וסנסציוני משדה התעופה. אגב, מישהו יודע בכלל מה עלה בגורלם מאז?