11:00 בבוקר, יום חמישי. גלגל"צ משדרת לי ברקע את Hungry Like the Wolf של דוראן דוראן, בעודי מעלעל בעמודי עיתון הספורט. "אלוהים", אני חושב לעצמי, "שנות השמונים המזויינות האלה..." אוזני סובלות מהנוסטלגיה שנכפתה עליהן, אך אני מקפיד לשמור את אצבעותי הרחק מהחוגה. הבוקר החלטתי לתת לתחנה הצבאית ללוות אותי במשך כל היום. לא משנה בכמה סבל זה כרוך, אני מתכוון לפעול בדיוק על פי אותה החלטה. לפחות ברבע השעה הקרובה.
צהרי היום. אני מחזיק מעמד, למרות שבשעה האחרונה הספקתי לשמוע את בלונדי, פיל קולינס, והפריטנדרז. "באיזו שנה התעוררתי?" אני תוהה בבהלה. לא, זה רק הרדיו שמעלה באוב זכרונות מהעבר. דבריו של מנהל הבארבי (המועדון והרקורדס), שאול מזרחי, בעימות מול מנהל התחנה, אלדד קובלנץ, עדיין מהדהדים בראשי. בשביל אותם ארבעה שירים מאוסים היה כדאי להוריד את "קיטש" של אלג'יר מהפלייליסט? האם כך צריכה לפעול תחנת רדיו ציבורית? וזו רק דוגמא אחת. אין לי הכשרה בעריכה מוזיקלית, ושיקוליהם של אנשי גלגל"צ ודאי נשגבים מבינתי, אבל האמת היא שלא צריך הכשרה בכלום כדי לדעת שנעשה כאן עוול יומיומי ליצירה הישראלית.
13:00 בצהריים. אירוניה. הרדיו מנגן את Fresh של קול אנד דה גנג מ-1984. Fresh?! - אם בשעה הקודמת העלנו באוב, בשעה הזאת אנחנו כבר ממש מעלים בעובש את אחד השירים הזקנים ביותר ברשימת ההשמעה, "טרי" עלאק. טוב נו, אפשר להתנחם בקצת תשומת לב שניתנה בשעה האחרונה לאמנים ישראלים. שמעתי את "ספק ילדה ספק אישה" של דפנה ארמוני (86'), "ערב אבוד" של דודה (80'), ואת "אהבה בסוף הקיץ" של אבא פיק (77'). תודה לך גלגל"צ על תרומתך למוזיקה הישראלית העכשווית.
ראשי מוצף הרהורים על התחנה הצבאית. אלדד קובלנץ לא עשה שום דבר רע. הוא רק מנהל תחנת רדיו עם אחוזי רייטינג שלא יביישו אף גבינה מסריחה, תחנה שממומנת מכספי הציבור, שאינה יוצאת להפסקות פרסומות. לא, הוא באמת לא עשה שום דבר רע. הבעיה היא, שהוא גם לא עשה שום דבר טוב. קובלנץ יושב על אוצר, ומעדיף לשלם בוכטה של תמלוגים לשירים מלפני עשר ו-20 שנה. משול הוא לאיש מפוטם שנוגס בלאפה עמוסה כל טוב אל מול עיניהם של חבורת אמנים שדופים, המתבוננים בו בעיניים גדולות ורעבות. יוק. לפי המדיניות הגלגל"צית, כדאי יותר לתחנה הציבורית לשדר את "Eye of the Tiger" מרוקי 3.
14:00. כן. אינני הוזה. אני מתקשה להאמין, אבל באמת שומע את עינו של הנמר. גם בארה"ב היצירה האיכותית גוועת על חשבון פריחתה של מוזיקת הפנאי הזולה בתחנות הרדיו. שם קוראים לזה "מוזיקת טפטים" רשימת השמעה סטרילית של שירים, שמו?כ?רים מספיק לאוזן הממוצעת כדי לא לשעמם אותה, אך לא מאוסים מדי מכדי שתוכל להמשיך לסבול אותם. שירים שעטופים במעטה שיווקי חלקלק המחדיר אותם לאוזן ביתר קלות. מוזיקה שתישאר ברקע, רדיו שמנגן, אבל נעלם ברקע. טפטים. התוכן היחיד בגלגל"צ הוא המסרים לנהיגה בטוחה.
אולי זה בגלל המוזיקה שמלווה אותי בשלוש השעות האחרונות, אך אני נאלץ לאמץ את הגישה הפסימית. בעוד כמה שנים, הכל יהיה רע יותר: המאבק ידעך כי הוא מסתכם אך ורק במילים ובפרשנויות. דברים חמורים הרבה יותר כבר עברו על המדינה הזאת ומגמת שיפור לא נראית באופק, אז למה שדווקא בתחום המוזיקה יהיה שינוי לטובה? בעוד כמה שנים, כל התחנות תיישרנה קו עם גלגל"צ, עם פרסומות או בלעדיהן. ואם היום עוד אפשר לשמוע בין שלל האולדיז גם כמה שירים של הדג נחש, הרי שאין ספק, שבעתיד יתפסו את משבצות המוזיקה הישראלית העכשווית אוסף של מאיות בוסקילות צעירות ומפתות.
15:00. סטינג. לפני כמה שנים, באחת ההופעות של מוניקה סקס, יהלי סובול ביקש מהקהל לזרוק לו שיר, ככה בספונטניות, והבטיח שהלהקה תבצע בו במקום את משא נפשם של הצופים. היתה לו אז רק הסתייגות אחת קטנה: "רק לא שירים של סטינג", הוא אמר. רק לא סטינג... אני שולח יד ומכבה את הרדיו.
רבות כבר דובר על הנזק שגורמת גלגל"צ למוזיקה הישראלית. השליטה של התחנה הצבאית על שוק הרדיו בישראל גורמת נזק ליוצרים ישראלים רבים. הטענות נגד התחנה מוכרות וברורות. שאול מזרחי שטח אותן, כמעט את כולן, באותו ראיון לרזי ברקאי ב"תיק תקשורת". אבל צריך להודות, גם הטענות של קובלנץ לא נשמעות חסרות שחר. האיש רק עושה את העבודה שלו.
בעלי התפקידים הרשמיים בישראל אלופים בלהתמסר ביניהם בכדורי האחריות והאשמה. השורה התחתונה היא ברורה. הנזק נגרם, הקיפוח של אמנים ישראלים קיים. בדיוק כמו ערוץ 2 בטלוויזיה, שגם עליו נכתבו אינספור מאמרי ביקורת, גלגל"צ בנתה את עצמה על המכנה המשותף הנמוך ביותר, והצליחה. קובלנץ והבא אחריו לא יוותרו על הרייטינג שלהם בכזאת קלות. אם אמני ישראל וחובבי המוזיקה הישראלית רוצים לגרום לשינוי כלשהו במדיניות ההשמעה, האפשרות היחידה שעומדת בפניהם היא לפעול.
לא עוד הפגנה מתוקשרת היטב של 20 אמנים רועשים מול אולפני גל"צ ביפו, לא עוד מאמרים, מכתבים וראיונות. אם גלגל"צ מקפחת את האמנים הישראלים, על האמנים לקפח את שתי התחנות הצבאיות. את הסינגלים הבאים תשלחו רק ל"קול ישראל" ולתחנות רדיו האיזורי. תימנעו מהענקת ראיונות לגל"צ ולגלגל"צ. התעלמו משתי התחנות האלה, וקחו איתכם את המאזינים שלכם לתחנות אחרות. היצירה הישראלית המקורית היא הדם שזורם בעורקיו של כל גוף העוסק בתרבות ישראלית. עד שגלגל"צ תבין ותתחייב לקיים את תפקידה כתחנה ארצית ציבורית, ותיפטר מחלק מהרקב הפושה ברשימות העריכה לטובת אלטרנטיבה ישראלית.
ספק אם משהו מזה ייצא אל הפועל. ספק אם יש די כוח, זמן ורצון להתאגדות אמיתית של אמנים והמאזינים שמאחוריהם. אני נותר רק עם גישה פסימית והזיות על מהפכה. הנה אני, פורץ את דרכי בריצה ובכוח אל אולפן התחנה, ברקע מתנגן כמובן השיר ההוא מרוקי 3. אני מעיף את כל העומד בדרכי, עוצר את השיר שברקע, ומשמיע במקומו את קיטש של אלג'יר. בריפיט, עד שהאוזניים של כולם ידממו.
נוער, שמע
13.6.2004 / 8:14