מפגיני השמאל לא הצליחו לזהות מנהיג

מעל 150 אלף איש הגיעו אתמול להפגנה בכיכר רבין בתל אביב, תחת הסיסמה "לצאת מעזה - להתחיל לדבר". המספרים אינם רשמיים, ומן הסתם יתקיים סביבם העימות הרגיל בין ימין ושמאל. אלא שבהפגנה הזאת, יש פחות חשיבות למספר המוחלט של המשתתפים. המסר של העצרת שנערכה על ידי "מטה הרוב - ארגון גג של כל תנועות השמאל", היתה להוכיח את עליונותם המספרית על פני 60 אלף מתפקדי הליכוד שסיכלו את תוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה אריאל שרון.

הכיכר הגדושה, והרחובות סביבה שהמו מאדם, נתנו לכך מענה חד משמעי. הכאב המופרט שמתלווה לטרור לא הצליח להוציא את מחנה השלום לכיכר. הכאב הקולקטיבי על הרג החיילים בעזה ותחושת העלבון של ציבור זה על הפיכתו לבן ערובה בידי מצביעי הליכוד, עשו את זה.

על אף שהעילה להפגנה הייתה עדכנית לגמרי, ריחפה מעליה רוחה של "הפגנת ה-400 אלף" אחרי הטבח בסברה ושתילה. 22 שנים חלפו מאז עמדו המוני אדם בכיכר מלכי ישראל וקראו לשר הביטחון דאז שרון "רוצח". אתמול הונפה לפרק זמן קצר, לצד כרזות של "שלום עכשיו", יוזמת ז'נווה, מפלגת העבודה ואחרות, גם הכרזה "אריק העם איתך". כעבור זמן קצר, הועלמה ביד מכוון. ואכן מפגינים רבים התלבטו איך לחזק את שרון בלי להחליש את השמאל.

22 השנים המפרידות בין שתי ההפגנות, הצמיחו כבר דור חדש, אבל לא הביאו לשינוי מהותי בתמהיל האנושי שזרם לכיכר. לכל היותר, בא לשם דור ההמשך לוותיקי ההפגנות של פעם. "אני הרוב הדומם שבא לכל הפגנה כבר 22 שנה", סיפר משה עצמון, גימלאי מתל אביב. ליורם גור בן ה-38 מקיבוץ גבעת חיים, היתה ההפגנה ההיא הראשונה בחייו. אתמול הגיע לכיכר לומר בעיקר שמיעוט לא יכול להכתיב לרוב, והביא עמו את בתו רוני בת ה-9, שידעה כבר לומר שצריך לצאת מעזה, כי מתים שם חיילים.

דווקא מגוון הדוברים בהפגנה היה הפעם שונה מעט מהרגיל. אל שמעון פרס, יוסי ביילין וצלי רשף, חברו הפעם גם עמיר פרץ, עמי איילון ואב שכול, ינון אשכנזי. בין נאומיהם, נשזרו גם דברים קצרים שנשאו נציגים של הדור הצעיר - סטונדטית ערביה מהכפר מוקבלה שבגלבוע, צעיר לפני גיוס, תושבת שדרות צעירה שחיה לא הרחק מזירת קרב, וזועמת על ראש העיר שלה, שקרא לא לתמוך בהתנתקות.

"זו לא עצרת של השמאל, זו עצרת של הרוב", פתח שמעון פרס את דבריו לקול תשואות הקהל, "יש כאן פי ארבעה מכל מצביעי הימין הקיצוני". הקהל אהב אותו, אפילו כשחזר לדבר על מזרח תיכון חדש, אותו מיקד הפעם באפשרות להפוך את ציר פילדלפי, שגם אותו קרא לפנות, לאזור תעשייה, וגם כשאמר שאין צורך לישראל בממשלת אחדות בלי מדיניות, אלא דרושה לה אחדות המטרה.

הקהל קיבל בחום גם את עמיר פרץ, בנאום בכיכר ממנה נעדר שנים כמנהיג חברתי. מנאומו עלה כי הוא זוכר היטב מנין הוא בא ולאן הוא הולך, עם החיבור הצפוי בין עם אחד לעבודה השבוע: "איננו מאמינים רק בהתנתקות אלא שואפים להתחברות לערכי השוויון, המוסר והצדק חברתי".

אלוף (מיל') יום-טוב סמיה, עד לא מכבר אלוף פיקוד הדרום, התקבל בהערכה. "צריך לצאת מעזה, אבל בהחלטות ומעשים של מנהיגות", אמר סמיה מעל הבמה, "אסור לברוח כמו מלבנון". אפילו קריאתו הלא צפויה לפלסטינים שוחרי השלום לסלק את ערפאת, התקבלה במחיאות כפיים על ידי קהל שעד לא מכבר ראה ביו"ר הרשות פרטנר ראוי.

צלי רשף, ממקימי שלום עכשיו, שימח את מאזיניו המבולבלים מעט בעניין הזה, כשפסק שההפגנה לא באה לחזק את שרון, אלא להציג אלטרנטיבה לשרון, ודיבר על ההתנחלויות כעל שורש כל רע. ביילין זכה למחיאות כפיים כשאיבחן שהרוב השקט נפרד מן השקט שלו.

ראש השב"כ לשעבר, עמי איילון, הפתיע אתמול את הקהל, כאשר תהה מעל במת הנואמים, איך זה שבעת כזאת בא לכיכר הזאת רק מיעוט בעם. "אם הרוב קובע, איך זה שיש כאן פחות מדי עולים, מעט מדי תושבים מהנגב ומהגליל, שכונות המצוקה ועיירות הפיתוח?" תהה. "אם אנחנו הרוב הקובע, מדוע ויתרנו כל כך מהר על חברינו חובשי הכיפות, שלא יכלו להגיע בגלל שעשינו הפגנה בשבת?... הם לא כאן כי אנחנו לא הצלחנו להתנחל בלבבות אותו רוב שקובע... הפכנו את מתיישבי יו"ש ועזה לאויבים. באדנות הוצאנו אותם מחוץ לגדר. ניכסנו לעצמנו את השאיפה לשלום. לכן הרוב הזה לא כאן... הרוב הזה יושב היום בבית ושותק, למרות שהוא רוצה שלום בדיוק כמונו. הרוב הזה רוצה לצאת מעזה".

הקהל אהב את כולם, אך התקשה לראות את האיש שיכול לתרגם את הזעם והכאב למנהיגות אלטרנטיבית. את השינוי אפשר היה לחוות דווקא בשוליים של ההפגנה, שם התמקמו הסרבנים, אותם לא רצו המארגנים במרכז. בנוסף, בלטו תנועת הנשים החדשה "שובי", הקוראת לצאת מעזה והשייח עבד-אל סאלם מנסארה מנצרת, שבא לקרוא לפינוי עזה למען אחיו הפלסטינים ולטובת שותפיו היהודים.