וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הפרשנים מחבבים את ההתנקשות ברנטיסי

18.4.2004 / 13:52

הכותבים הבכירים של שלושת העיתונים מפרגנים בעדינות למגה-חיסול האחרון, ומתכוננים בליאות למגה-נקמה

להבדיל מההתנקשות במנהיג הרוחני של החמאס, השייח יאסין, את ההתנקשות ברנטיסי מקבלים פרשני שלושת העיתונים הגדולים בשלוות נפש יחסית, כדבר שהיה צריך לקרות. השאלה הגדולה היא מי הבא בתור.

מעריב מפגין את התמיכה הגדולה ביותר, אך גם היא מסוייגת. כיאה למעמדו הזוטר יותר, רנטיסי אינו זוכה במותו לפרשנות בעמוד השער. דן מרגלית, בעמוד 3, מצליח אמנם לגייס קצת פאתוס, אבל גם הסתייגויות. "עבד אל-עזיז רנטיסי זרע רצח בישראל. לא היתה בו חמלה כלפי יהודים. גם לא נכונות לפשרה. מאז אימץ לעצמו רופא הילדים את דרך הטרור הוא היה ראוי לגורלו. מותו אינו יכול להיות מוקדם מדי, רק מאוחר מדי. טוב מאוחר מאשר מעולם לא. אבל כמה כוח צבאי ראוי להפעיל כדי לקדם מטרה זו?".

ההסתייגות של מרגלית אינה מעצם ההריגה, אלא מהעיתוי (כותרת המאמר היא "העיתוי אינו מקרי"). מרגלית מבין כמובן את הקשר הגורדי בין ההתנקשות להתנתקות, אבל טוען כי להתנקש שעות ספורות אחרי החזרה מוושינגטון פירושו לגזור דיווידנד מפלגתי במחיר גרימת מבוכה לנשיא בוש, שאיש כמובן לא יאמין שלא ידע על כך (ואכן, הממשל האמריקאי כבר הזדרז להכריז הבוקר כי לא נתן אור ירוק להתנקשות).

דווקא הכתב המדיני של "הארץ", אלוף בן, רומז שבוש אולי גרם את המבוכה הזו לעצמו, בן מעניק קרדיט להדלפה שקיבל מעריב לפיה פקיד בכיר בבית הלבן שאל עמית ישראלי לאחר ההתנקשות ביאסין "ומה עם רנטיסי?". תחת הכותרת "עוד הישג בדרך למשאל בליכוד", כותב בן כי ההתנקשות ברנטיסי היא צל"ש נוסף שיענוד שרון הבוקר בבואו לישיבת הממשלה, לצד מכתב בוש. בן מציין כי ההתנקשות לא הפתיעה איש, וכי ישראל הכריזה עליה בגלוי, ושאבה עידוד מהתגובה הבינלאומית הפושרת להתנקשות ביאסין. מה שהיה הוא שיהיה, מסכם בן: "האופוזיציה משמאל תתקוף, אמריקה תתמוך בחצי פה – ובמערכת הביטחון יתכננו את ההתנקשות הבאה".

הכתב הצבאי של מעריב, עמיר רפפורט, מגדיר את החיסולים "הישג מודיעיני ומבצעי מדהים", אולם הטור שלו עוסק במשחקי הטריוויה של מערכת הביטחון: מי יהיה המחוסל הבא. על פי מקורותיו של רפפורט מדובר במוחמד דף, שכבר שרד מספר נסיונות חיסול, אבל הוא לא היה ממהר להעניק ביטוח חיים גם למחמוד א-זהאר ולאיסמעיל הניה. רפפורט מזהיר מפני אופוריית זבנג וגמרנו, שוב חוזרים האיומים לפיגועים ושוב חוזרת הכוננות – בדיוק איפה שהיינו אחרי חיסול יאסין. ומי שלא רצה את החמאס, עלול, עקב ההצלחה של ישראל בחיסול בכיריו, לקבל את אל קאעדה.

אבל אל חשש, מבקר הטלווזיה של מעריב, חנוך דאום, שאליו מוצמד התואר המרשים "לא חושש מנקמה" כותב תחת הכותרת "נעבור גם את זה", כי "אנשים כמו רנטיסי ואחמד יאסין צריכים למות משום שהם רעים ליהודים, ולא פחות מכך, רעים לפלסטינים". בעזרת השם וכוחות הביטחון, ממשיך דאום, אנחנו נינצל מפיגוע והפלסטינים יזכו בהנהגה מתונה. חיסולו של רנטיסי, מסכם דאום, שווה אפילו את העתקת הפיינל פור מתל אביב.

בידיעות אחרונות כותב אלכס פישמן כי "אם יש מושג כזה 'חיסול חיובי' – חיסולו של רנטיסי הולם את ההגדרה הזו". פישמן טוען כי חיסולו של רנטיסי, הקיצוני יותר מיאסין, משמעותי אפילו יותר מחיסול השייח' הזקן, אך מזהיר כי לחיסול עצמו אין משמעות, אם לא מתלווים אליו צעדים פוליטיים: חיזוק של הכוחות המתונים. ולפני פיזור, כרגיל, פק"ש פיגועים: חכו חכו. בסיום הטור שלו מעלה פישמן את שאלת התגובה בחברה הפלסטינית, כלומר חיפוש המלשינים.

רוני שקד, הפרשן לענייני פלסטינים, כותב תחת הכותרת: "המנהיג איננו, החמאס ישרוד" כי קשה להאמין ששלוש שנות מאבק והשורה המתארכת של חיסולי המנהיגים יגרמו לחמאס והפלסטינים לעשות חשבון נפש ולהפסיק את הטרור. "החמאס לא היה התנועה של השייח יאסין, גם לא של רנטיסי. זו תנועה גדולה עם מאחזים חזקים בציבור הפלסטיני. עם שירותי סעד ורווחה, ספורט ובריאות, ועם שליטה כמעט מלאה על מערכת המסגדים של עזה - שכוחם גדול מכל טלוויזיה או כלי תקשורת המונים אחר". שקד מגייס את הפילוסוף עמנואל קאנט שאמר כי "לא תעשה לך שום מדינה, במלחמה עם מדינה אחרת, מעשי איבה כאלה שבהכרח יהפכו את האמון ההדדי ביניהן בשלום עתידי לבלתי אפשרי", כדי לרמוז לממשלת ישראל ששרשרת החיסולים לא הורידה את רמת הטרור, ולא תחסל אותו. "שלא תהיינה אשליות" כותב שקד, לא נצליח לצאת מעגל הדמים.

לעומת הפלגתו של שקד עד לקאנט, מסתמך הפרשן לענייני פלסטינים של הארץ, דני רובינשטיין, על דבריהם של מנהיגי החמאס ביום שישי, הממשיכים להבטיח נקמה ברמה האסטרטגית. אבל כמו שקד, גם רובינשטיין מבהיר כי חיסול הראש לא יקפד את הגוף. "מה שברור הוא, שמותו של רנטיסי לא משנה הרבה את הזירה הפוליטית הפלסטינית. חמאס הפכה בשנות האינתיפאדה לתנועת המונים [...] ולא חסרים לה פעילים שיחליפו את רנטיסי".

בהתעכבו על הביוגרפיה של רנטיסי ואישיותו הקיצונית, נראה כי רובינשטיין מבקש להבהיר כי רנטיסי לא היה מנהיג כה חזק, כפי שאולי מבקשת ישראל להציגו. במובן הזה ישראל שירתה אולי דווקא את ערפאת, שרנטיסי היה יריבו הגדול ושמותו יקדם אולי את המו"מ בין החמאס לרשות.

עוד בהארץ כותב זאב שיף טור על הנימוקים לבחירה ברנטיסי, אך לא קובע עמדה ביחס להתנקשות. הפנייה לחמאס ולחיזבאללה היא היא שהעלתה את רנטיסי לראש רשימת היעדים, קובע שיף, ומגלה כי לולא נסיעתו של שרון לארה"ב, ייתכן שההתנקשות היתה יוצאת לפועל עוד קודם. לסיום טוען שיף כי ייתכן שחמאס יחליט שלא למנות ראש, אלא הנהגה קולקטיבית, אבל כטיפ קטן למלהקי ההתנקשויות, הוא נוקב בשמו של עוזרו לשעבר של השייח יאסין, הידוע בכינוי "ציאם".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully