העבודה מחרפנת

בכל פעם שאני חוזר מחופשה בסיני, בטרם ענני העשן המתוק מתפזרים, עולה השאלה הטעונה: האם הייתי רוצה להיות בדואי. האם באמת כדאי היה להפוך את הרביצה המוקצבת לדרך חיים, לוותר על העבודה היומיומית ועל האחיזה בקרקע ולהתמכר לתענוגות המדבר ולחיי הנוודות המורים פשוט ללכת לאן שטוב לנו. הוגה הדעות פול לפארג הוא אמנם יהודי שנולד בקובה וחי בצרפת, אבל למעשה הוא בדואי. הבדואי המרקסיסט הראשון. "הזכות לעצלות", שכתב לפארג, פורסם ב-1883, וכעת, באיחור אלגנטי של 120 שנה, מתפרסם לראשונה גם בעברית (הוצאת נהר ספרים).

הרעיון שבבסיס הספר כל כך זר לשיח החברתי בישראל הנלחם על "הזכות לעבוד", ואולי דווקא בשל כך אין אקטואלי ורלוונטי ממנו. לפארג טוען כי הזכות לעבוד רומסת את זכותו של האדם לחירות ולמימוש עצמי, ומביאה להתנוונות אינטלקטואלית. העבודה בשכר היא גלגולה של העבדות, וככזו היא ממכנת, משעבדת ומנצלת את העובדים ומעשירה את המנהלים, את העשירים ואת הבורגנות. העצלות, לעומת זאת, מבורכת, שכן היא מאפשרת לאדם לממש באמת את יכולותיו (ללא תיווך של מעביד) ותשוקותיו (ללא שיקולי שכר ורווח). לכן מטיף לפארג ליום עבודה בן שלוש שעות בלבד, ומיישב את הבעיה הכלכלית שתיווצר כביכול בעזרת ריסון ייצור היתר (המביא לעודפי סחורה) ומיתון צריכת הפרולטריון (הלא היא תרבות הצריכה).

מרגש לקרוא טקסט נוקב כל כך כנגד הניסיון הקפיטליסטי ליצור צרכנים מסומאים המונעים על ידי צרכים מלאכותיים וסגידה לקידמה ("בתו הבכורה של האל עמל"), שנכתב עוד לפני השתלטותם של אנשי שיווק ותאגידי ענק על חיינו. תיאורי העינויים והייסורים הנגרמים לילדים בני שש בבתי המלאכה בתקופתו של לפראג כאילו נתנו השראה למעסיקי הילדים הווייטנאמים בסדנאות היזע של נייקי. נעמי קליין הצרפתי מתאר גם את שורשי התרגיל המקצר את תוחלת החיים של המוצרים שאנו קונים. על סמך ייצורם של מוצרים פגומים בכוונה מכנה לפראג את תקופתו-תקופתנו כ"עידן הזיוף". אם כל תקופה אופיינה בעזרת מה שנוצר בה ("עידן האבן" או "עידן הברונזה"), כעת זהו עידן העמל, הוא עידן הזיוף, הכאב, המצוקה והשחיתות.

אם העבודה היא האל הרע, המצאת המכונה מתוארת בספר כאל הטוב שיפדה את האדם מהמלאכות הבזויות ויעניק לכל הברואים המון שעות פנאי כדי להשתכר ולהזדיין. לכאורה ערכים בורגניים שפלים, אך לפארג מוקיע את הבורגנות על שזנחה את מימוש התשוקות והעניקה את השחרור מהעמל למתי מעט. גם מהפרולטריון שמכר את נשמתו לתחרות הקפיטליסטית הוא אינו חוסך שבטו ומתארו כעדר כבשים מנוונות הצועד בשמחה אל הטבח הכלכלי והרוחני. הפרולטריון הוא זה שנלחם בתום המהפכה הצרפתית על הזכות לעבוד 12 שעות ביממה, והוא זה שטבע את הסיסמא האכזרית: "מי שלא עובד – לא אוכל!". שלא יתפלא כעת כשבטנו מקרקרת.

כפי שמעיד ראובן מידן באחרית הדבר, החזון של לפארג הפך לסיוט שלנו. שעות הפנאי שיצרו המכונות לא נוצלו למימוש צרכים רוחניים או לשקידה על המהפכה המיוחלת, והשעבוד נמשך באמצעים שונים גם בסיום הקטיף, מחוץ למפעל או אחרי המשרד. מאז ועד היום נראה כי המדינה הקפיטליסטית משתמשת בהעדר הביטחון הכלכלי-חברתי כדלק למחייתה, ושומרת שהחרדה מאובדן הפרנסה תהיה חזקה יותר משאיפתו הבסיסית של האדם לממש עצמו ולעסוק בדבר מה פרודוקטיבי. האזרח נותר עם התשוקה החולנית לעבוד, שהיא פרי הטפותיהם של הכלכלנים, אנשי המוסר והכמרים (בניגוד לרבנים שנראה שכבר קראו את הספר והשתכנעו). אלה הרחיקו אותנו מאריסטו ואזרחי יוון העתיקה שידעו להתענג באמת, ואף אחד לא יכול לחלוק על תרומתם לתרבות, למדע ולהיסטוריה האנושית.

המניפסט הקומוניסטי שהתפרסם כשהיה לפארג בן שש נפתח במשפט "פועלי כל העולם התאחדו", המבשר רוח חדשה של לשון מליצית ועממית כאחד, שמטרתה לסחוף את ההמונים בעזרת יצירת הזדהות עם הרוח האנושית המפעמת בכל בני האדם. לפארג, שנשא לאשה את בתו של מחבר המניפסט קארל מרקס, ממשיך בספרו את אותו גל של רטוריקה רדיקלית חדשה. התרגום של תמר קפלנסקי מיטיב לשמור על הפאתוס המהפכני והלשון הציורית. בגיל 69 הגל של לפארג נמוג והוא התאבד יחד עם אשתו, לפני שהז?קנה תגזול ממנו את "שמחת החיים ותענוגות הקיום", כפי שניסח זאת במכתב הפרידה.

הזכות לעצלות נחשבת במקומותינו לא פחות בזויה מאשר הזכות למות. זו כמו זו נתפסת כמנת חלקם של התבוסתנים. נתיר לבדואים שלא יעבדו ולפילוסופים המשוגעים שיקצרו את חייהם בשל שיקולי איכות חיים, ונמשיך אנחנו להשתתף בתחרות שלא בחרנו בה ושוודאי לא ננצח בה.