סוף הדרך

בבחירות 1977 היה זה חיים יבין, מר טלוויזיה, שעשה שימוש תקשורתי ראשוני באמרת השפר "מהפך", כדי לתאר את עלייתה ההיסטורית של מפלגת הליכוד לשלטון. באותם ימים התגוררה לה בדרום הארץ נערה מתבגרת שענתה לשם ויקי קנפו. היא אמנם לא החזיקה עדיין בזכות בחירה לכנסת, אך היתה ודאי מבוגרת דיה לחוש ברצון לשינוי שבעבע ורתח לו בתוך אותם מגזרים חברתיים בהם גדלה; אותה תחושת מיאוס שקראה תיגר על שלטון האליטות של מפלגת העבודה וביקשה לעצמה הנהגה חדשה שתהיה קשובה יותר (ומכאן גם אטומה פחות) לרחשי לבו של העם הפשוט - כל אותם "לא נחמדים" שנמאס להם מהעובדה שהם מצויים תמיד בעשירונים התחתונים לפי טבלאות הסטטיסטיקה של משרד האוצר, ושהאמינו, באמת ובתמים, ששינוי המפה הפוליטית בישראל ייטיב עם מצבם.

25 שנים מאוחר יותר, ויקי קנפו מפוכחת ומרירה הרבה יותר, כבר יודעת היטב שבשורת השינוי של חיים יבין היתה פזיזה מדי. הפערים הכלכליים, כמה מפתיע, לא נעלמו אלא רק הלכו והעמיקו. בצר לה, היא פותחת בצעידה אל עבר ירושלים, המביאה להקמתו של מאהל המחאה המפורסם. פעילויות אלו זוכות לסיקור תקשורתי אוהד, חסר תקדים כמעט, שהלחיץ מאוד את פקידי האוצר והעומד בראשם, אך בד בבד הביא גם לדעיכת המאבק בטרם עת. סיקור תקשורתי מאסיבי, יש לזכור, הוא חרב פיפיות – הוא מביא אמנם להד ציבורי שמושאי סיקורו לא חלמו עליו, אך יחד עם זאת הוא גורם לשחיקת הנושא ולשעמום בקרב קהל צרכני התקשורת.

בערב שבת האחרון, כשהיא מצויה במהלכה של פגרה ממאבקה הציבורי, התייצבה לה קנפו, מלווה בבתה המצודדת עדן, באולפן התוכנית "מהפך", והסכימה שיערכו בלוק של שתיהן רפורמות מרחיקות לכת. עלי להודות שברגעים הראשונים מצאתי את המחזה נוגע ללב ממש: שתי נשים נאות שהתגוררו להן בשנה האחרונה באוהל ושהפרוטה אינה מצויה בחיק משפחתן, זכו סוף-סוף ברגעים ספורים של פינוק. שיערן סורק ונצבע, פניהן אופרו למשעי, והן עטו על עצמן מחלצות אופנתיות. בסוף התוכנית הוכנה אפילו מתנה נוספת לקנפו האם, בדמותו של הזמר איציק קלה, ששירתו ליוותה אותה במסעה הארוך אל עבר ירושלים, ואשר הפתיע אותה עם חיבוק אוהב ודואט מרגש משותף. את המלכודת אותה טמנה לה התוכנית הבינה האם ויקי מאוחר מדי עם סיום התוכנית, כשהיא ובתה הועלו על הבמה והתאפשר להן לראשונה להביט בראי. עבור עדן קנפו היה זה רגע של התגשמות חלום, עבור ויקי קנפו לווה הרגע בהכרה חלקית באובדן כוחה הציבורי.

בשביל להבהיר את הדברים מעט יותר, ברצוני להביא רעיון קצר אותו שמעתי מאדם ששב לישראל אחרי שנים רבות בהן חי בארצות-הברית: ליגת ה-N.B.A, טען בפני האיש, היא אחת הסיבות המכריעות לכך שאזרחיה השחורים והעניים של ארה"ב מקבלים בהכנעה את מעמדם המופלה, אינם פורצים את הגיטאות בהם הם מתגוררים ויוצאים במסע נקמה וביזה שיחריב את אמריקה עד היסוד. כוחה של הליגה הוא בכך שהיא יוצרת עבור צעירים שחורים רבים את האשליה שקיימת עבורם אלטרנטיבה אמיתית ברת מימוש - מעט מזל וקמצוץ זעה והם כבר יחליקו כאפות עם שאקיל אוניל וקובי בראיינט. הם כבר יזכו בחיים טובים יותר מאלו של הוריהם. העובדה שמספר השחקנים השחורים המשחק בקבוצות ב-N.B.A הוא פחות מאלפית האחוז מכמות השחורים באוכלוסיה, אינה עומדת על הפרק, וספק רב אם מישהו מעוניין כלל לתת על כך את הדעת. אחרי הכל, אף אחד לא מעוניין לתפקד בסיפור הזה על תקן האיש הרע ולהפריע לילדים בשעת חלומם.

אם נחזור למחוזתינו אנו ולתוכנית "מהפך", נוכל להבין שהשתתפותן של נשות משפחת קנפו בתוכנית האחרונה צייתה למעשה לפרקטיקות קפיטליסטיות, בעלות אופי דומה, שאינן מבקשות לצמצם את הפערים החברתיים, אלא דווקא לשמרם ולהעמיקם: במהלך התוכנית התוודתה עדן קנפו על כך שרצונה האמיתי להפוך לכוכבת גדולה בסגנון ג'ניפר לופז. אולי דוגמנית מצליחה. אולי אף לזכות במשרה נחשקת של מנחה בערוץ הילדים. דמותה החדשה שניבטה אליה מן המראה נעמה לה עד מאוד. היא סקרה בסיפוק את השמלה עמוקת המחשוף, נגעה בפניה שוב ושוב וליטפה את שיערה הפזור. "חבל על הזמן", הפטירה בחיוך. עוד כמה הופעות כאלה, מישהו לבטח כבר יזהה את הפוטנציאל שלה וימשוך אותה מחיי האשפתות שמעמדה החברתי הועיד לה. הלוואי.

לעומתה, האם ויקי היתה נפחדת הרבה יותר מהשינוי שחל בה. היא הפנתה את מבטה מהמראה ואמרה לדצה המשועשעת, ספק בצחוק ספק בכאב, "גמרת לי את המאבק". עיקר עוצמתה, השכילה קנפו האם להבין, בא לה עד היום מכובע החאקי, מהבגדים הזולים ומהיכולת לנסח את כאבי חייה בדרך פשוטה ונוקבת שחשפה את הגיהנום היומיומי שהוא מנת חלקם של רבים כל כך במדינתנו המתחסדת. היא סירבה למזוודות מלאות בכסף אותן הציעו לה פקידי ממשלה, בתנאי שתפרק את המאהל ותחזור לשבת בשקט בביתה. השינוי, האמינה, צריך להתרחש ברמה המבנית ולא רק אצל מעטים שיתמזל מזלם. ביום שישי האחרון היא קלטה לפתע שהרתמותה למיזמים תקשורתיים – פעם כגרופית לתוכנית השלום של ביילין וחבורתו, ופעם כמקדמת רייטינג של תוכנית אופנה "לא מזיקה" - עשויה בהחלט להיות בעוכריה. אלו יחלישו (מבלי שתרגיש) את כוחה הציבורי ויובילו, בסופו של עניין, לדחיקת מאבקה הצודק מסדר היום הציבורי. עובדה מעט מעציבה אם לוקחים בחשבון את הסתייגותו של דור ההמשך ליטול חלק במאבק, ואת העדפתו (הכל כך מובנת) לשקוע בחלומות ולקוות להתגשמותם על ידי מהפכים.