סבודהיזם

החברה שמוציאה את סדרת אוספי הצ'יל-אאוט “Back To Mine”, בעריכת דמויות מובילות מעולם האלקטרוניקה, החליטה לאחרונה לתת גם ליוצרים מעולם הרוק וסביבותיו לערוך אוספים אישיים משלהם, תחת הכותרת המבטיחה (ועד כה גם המקיימת) - “Under The Influence”. אחרי שמוריסי עשה את הסיפתח, הגיע תורו של איאן בראון - עוד אייקון מנצ'סטרי - לנסות את כוחו בעריכת אוסף של שירים שאהובים עליו. הבאים בתור אחריו, אגב, יהיו פול וולר ופול היטון מהביוטיפול סאות'/ההאוסמרטינס, כך שבהחלט יש למה לחכות.

בראון, סולן הסטון רוזס לשעבר וקופיף-סולו גרובי בפני עצמו, כבר ערך דיסק (כפול) מבחירותיו האישיות במסגרת סדרת אוספי "פלאנט גרוב", בה השתתפו גם שון ריידר מההאפי מאנדייז ויואי מפאן לאבין קרימינלז. האוסף ההוא, שיצא לפני שנתיים, כלל נתח מכובד של רגאיי, ראגא, דאנסהול ושלל טעמים ראסטאפארים כמו בוג'ו באנטון וקאטי ראנקס. הייתה בו קידה לסול, עם ג'יימס בראון, הסופרימז והמנון הסול “Roadrunner”, ולא מעט סול-ג'אז פאנקי ואר נ' בי; היה בו היפ הופ, החל באולד-סקול (אריק בי וראקים) ועד גאנגסטה-ראפ (קוליו); ולסיום הגיע בראון גם לרחבת הריקודים עם טוד טרי, מיסטר פינגרז וארמנד ואן-הלדן.

באוסף החדש שלו, בו עסקינן, בראון מן הסתם נשאר באותן טריטוריות (מלבד הדאנס וההאוס, עליהם הוא משום מה ויתר עכשיו לגמרי), וגם אם הפעם מדובר באוסף יותר קצר, הוא לא פחות משובח - והאמת היא שהוא יותר ממוקד ולכן אפילו עוד יותר טוב. בראון טווה כאן מסלול שהולך, פחות או יותר, מהיפ הופ לרגאיי/ראגא/דאנסהול ומשם לסול, Fאנק ואר נ' בי, עם שפריצים קטנטנים פה ושם של Pאנק.

יריית הפתיחה שלו היא “Liquid Swords” של הג'יזה, קטע הפתיחה מתוך מה שנחשב לפרויקט הסולו הטוב ביותר של הוו-טאנג קלאן. את קו ההיפ הופ האינטליגנטי הוא ממשיך עם “Meaning of the 5%” , שיר ההלל הפוליטי והדוגמטי של בראנד נוביאן לאומת האיסלם. אחרי הפתיחה התקיפה דואג בראון לרכך את העניינים עם ג'וינט שמן לצלילי הרוטס הרכים של Burning Spear (שגם הוא ידע לא מעט ימי אקטיביזם בחייו, גם אם לא בשיר הספציפי הזה) וג'וניור ביילס. הלבנים הראשונים (וגם היחידים, מלבד הסקס פיסטולס) באוסף של בראון מגיעים בקטע מספר שש, וזה לא מפתיע שהבחירה היא בקלאש, שחולקים עמו את האהבה לרגאיי ודאב, וזה עוד יותר לא מפתיע שהוא בחר דווקא בשיר “White Man In Hammersmith Palais” – שיר שמשלב מודעות חברתית עם אהבה למוזיקה ג'מייקנית, ומאזכר גיבורים מקינגסטון כמו דלרוי ווילסון ולירוי סמארט, שגם אותם ודאי היה מכניס לאוסף, אם רק היה לו עוד מקום. מיד אחרי הקלאש חוזר בראון לצלילים שחורים אותנטיים, עם להיט הרגאיי הענק “Mi God Mi King” של פאפא לוי, שפרץ בתחילת האייטיז בדרום לונדון כחלק מהסקסון סאונד סיסטם (שהצמיח גם את מקסי פריסט), והצליח עם השיר הזה להפוך לאם.סי הבריטי הראשון שהגיע לצמרת המצעד הג'מייקני.

במחצית השנייה של האוסף זונח בראון את ג'מייקה לטובת סול, אר נ' בי ו-Fאנק אמריקאים, עם האייזלי ברדרז, Osiris, קלאסיקת הסול המרגשת "רחוב 110" של בובי וומאק ואחרים. בראון גם לא שוכח את שורשיו הצפון-אנגלים ומביע כאן את הערכתו לאמן הסול האמריקאי השחור אדווין סטאר, שהפך (על אף להיטו העצום “War”) לגיבור נורת'רן-סול. אולי בגלל שבצפון אנגליה ידעו לתת לו ריספקט עזב סטאר את אמריקה בשנות השמונים ועבר לגור באנגליה, שם נפטר לפני כמה חודשים.

ויש גם שני שירים שהוכנסו עוד באוסף הקודם: “The Complaint” של כוכב הדאנסהול הגדול של הניינטיז בוג'ו בנטון ו-“Fug” של Cymande, להקת ה-Fאנק הסבנטיזאית המדהימה ששילבה סול, אפרוביט, רגאיי וקליפסו, וזכתה לאחרונה לעדנה מחודשת בזכות הפסקול של "השעה ה-25" של ספייק לי. בואו נאמר שאם איאן בראון אוהב את שני השירים האלה עד כדי כך שהוא לא מוותר עליהם לעולם, כדאי גם כדאי לתת להם תשומת לב מיוחדת.

ועד שלא יבקשו גם משון ריידר לייצר אוסף בסדרה, כדאי להתאמץ ולהשיג גם את האוסף שלו מ"פלאנט גרוב", כי רק אחרי שמציצים לתוך אוספי התקליטים שלו ושל בראון (גם אם חלק מהשירים הגיעו לתודעתם בשלבים מאוחרים יותר) אפשר להתחיל לתפוס איך שתי להקות כל כך גרוביות כמו הסטון רוזס וההאפי מאנדייז ותופעה כל כך שמחה כמו מאדצ'סטר הצליחה לצמוח במקום שכל כך מפורסם בקדרות שלו.