עכברי כל העולם התאחדו

את "מי הזיז את הגבינה שלי" היה צריך לכלול ברשימת הספרים המסוכנים. אמנם במקום שבו שורפים ספרים וכו', אבל אין צורך לשרוף. אפשר להניח במקום רחוק מהעין ולחכות עד שהכריכה תתכסה אבק. "מי הזיז את הגבינה שלי" - המשל המופרך של ספנסר ג'ונסון על המסע בעקבות הגבינה והשינוי - הוא לא יותר מאשר קומוניקט קפיטליסטי. אם צלחתם את הגיבוב שנועד להוביל אתכם להצלחה תגלו מיד: לא רק שסיימתם זה עתה ספר שהקריאה בו משולה לכריתת האונה השמאלית, הרי שלפי ספנסר ג'ונסון נועדתם להיות עכברים במבוך. גם אתה, קורא יקר, תתעורר בוקר אחד ותגלה שהזיזו לך את הגבינה: שלט על דלת הזכוכית בכניסה למפעל ההיי-טק, הודעה אישית על קיצוצים בחברת ההפקה, או שאולי את מפעל הטקסטיל העבירו לירדן. ואז, עובד חביב, אל תתמהמה, אל תשקע או תתמרד – אדרבה, נעל את נעלי הריצה שלך והתרגל לשינוי: עבור לממלכה ההאשמית ותתאמן בדיאלקט המקומי. הסבר פניך לגלובליזציה.

זו, אם כן, הבעיה עם הגברת ויקי כנפו. היא לא קראה את מי הזיז וכולי. אפשר לדמיין את ספנסר ג'ונסון, כותב רב המכר, משלב ידיו על שולחן המנהלים שלו ומשקיף בעצב על כנפו. הו התמימה. ויקי כנפו העיזה להתקומם כשקיצצו לה את הגבינה (קוטג' 5 אחוז, לא יותר), ועכשיו, במקום לרוץ עד אפיסת כוחות אחרי הגבינות שבאופק, היא שובתת רעב. אח, איזה אבסורד, אותו מקרר ומאבק חברתי כל כך מועד לכישלון. אך אם ויקי אבודה עבור ספנסר ג'ונסון וביבי נתניהו גם יחד, יש להשקיע בחוכמה בדור המחר. האם לא ראוי שמשלחת מטעם ממשלת ישראל תעניק לבנה הצעיר של כנפו את "מי הזיז את הגבינה שלי לילדים", שחלילה לא יחזור הפעוט על כשלי האם?

המהדורה לילדים של "מי הזיז את הגבינה שלי" (הוצאת פקר) היא אווילית ומסוכנת גם יחד. אמנם המקור רב המכר, שהרמטכ"ל מופז חילק כשי לקציני צה"ל בשעתו, הוא בעצמו אינפנטילי ושטוח למדי, אך הגירסה לילדים שמתחזה לספר תמים וחינוכי היא אסון מכופל. העלילה זהה ברובה: היה היו ארבעה יצורים - רחרחן ורצרצן העכברים, וחיבוט וליבוט האנושיים. לאחר חיפושים במבוך הם זוכים ומוצאים ערימת גבינה גדולה. בשמחה ואושר הם מתגוררים סביב לגבינה וחיים חיי נוחות בתחנת הגבינה. אך בעוד העכברים שמים לב כי ערימת הגבינה הולכת ומצטמקת, מתרפקים חיבוט וליבוט על סיר הגבינה ולא חושבים על המחר. העכברים הערים לשינוי חוזרים למבוך למצוא גבינה, אך האנושיים אינם מוכנים לקבל את השינוי - היעלמות הגבינה. ויום אחד אין יותר גבינה. העכברים אצים רצים במבוך ומוצאים גבינה חדשה בלי לבטים. האנושיים, לעומתם, נאחזים בחלום של הגבינה הישנה. אחרי ימים קשים גם חיבוט האנושי לומד לרוץ מהר במבוך ולחפש ערימות גבינה חדשות ולא מוכרות, והעיקר לא לפחד כלל. ורק ליבוט לא מסוגל להשתנות ונשאר מאחור. אפשר לשער שהוא גווע ברעב.

המסר המלבב הזה מוגש בהרחבה ובאותיות גדולות לצברינו החמודים והעוקצניים. רוצו קדימה ואל תסתכלו לאחור. אין חברים במבוך. אין שיתוף. יש לחפש אחר הגבינה, אבל אי אפשר לייצר את הגבינה בעצמכם. ילדים מתוקים, אל תאחזו בכלום ופשוט תשעטו. זה הטוב בכל העולמות שתוכלו לבקש, כי העולם הוא מבוך הפלאים שכל התועים בו מחייכים באושר כשהם מוצאים גבינה. הציורים הפסטליים בספר מזכירים את עולמם הסטרילי של הטלטאביז. מנוכר ונקי, ללא הפרעות. נורא כיף במבוך של דוד ספנסר, וגם חינוכי, כי בהקדמה לספר מסבירה הפסיכולוגית ניצה אייל ש"המסע במבוך בעקבות הגבינה הוא המסע שאנו והילדים עושים במבוך הנפש". מה טוב שניתנה להורים גם אצטלה פסיכולוגית: אנחנו קפיטליסטים גם ב"מבוך הנפש", וטוב שכך, כי השינוי מתחיל מבפנים.

בעוד ספנסר ג'ונסון מטיף להתמודדות מהירה עם שינוי, דבר אחד נותר על כנו בספר - המבוך הקפיטליסטי. בעולם לפי ג'ונסון אי אפשר לצאת מהמבוך, אי אפשר לשבור קירות או להקים איגוד מקצועי. המבוך הוא הנתון והשיטה. אל תתנגדו. ארבעת היצורים לא מהווים יחידה חברתית - רצרצן ורחרחן, חיבוט וליבוט (איזה שמות מגעילים) הם האינדיבידואלים הטהורים. כל אחד רץ לעצמו ועבור עצמו במירוץ אחרי הגבינה הקסומה. החלוקה המעמדית אינה מובהקת ב"מי הזיז את הגבינה שלי". אפשר לשער שמדובר בארבעה פרולטרים חסרי תודעה מעמדית, או אולי זעיר-בורגנים מבולבלים. הנעלם הגדול הוא שליט המבוך, שלא נראה ולא נזכר בשמו. מי אמר חמש המשפחות החזקות במשק? אבל שליט המבוך הוא לא אחר מאשר דוד ספנסר המוכר והטוב. ואם גם אתה, ילד חמוד, תרוץ מספיק מהר ותבעט בשאר הרחרחנים והרצרצנים, יום אחד תוכל להיות עשיר וחזק כמו דוד ספנסר. בקרוב מהדורה מיוחדת לבני נוער.