אובסס פרנדלי

1. בשנים 2000-2001 הוציאה פרל ג'אם לחנויות התקליטים בוכטה מטורפת של 72 אלבומים חיים, שכיסו את כל אחת מההופעות שלה באירופה ובארה"ב, במהלך אותו סיבוב עולמי. בניגוד למה שיכולים לחשוב כל מיני גיזרים, העניין לא נהגה על מנת להכות בתופעת המקליטים הלא חוקיים בהופעות, אלא כדרך לחסום את המחירים הגבוהים אליהם קפצו הבוטלגים המקווצ'צ'ים בקרב קהל הקרועים. אצל פרל ג'אם עדיין מותר להכניס ציוד הקלטה אישי ולתעד את ההופעה באופן אינדיבידואלי (ובכך הולכת הלהקה בדרכה של הגרייטפול דד) - אבל זה לא אומר שגירסאות באיכות של גרביים משומשות צריכות לתפוס תאוצה בבורסת הבוטלגים המשגשגת. דיסקים עם הקלטות באיכות מעולה של כל ההופעות החיות, היוו מבחינת הלהקה אפשרות להציע בונבון נוסף לקהל הבמילא מתוגמל שלה.

אבל מה שעוד היוו 72 דיסקים שהגיעו יחד לשוק, היה בלגן. אמנם נרשם בזמנו שיא מגניב, כשחמישה מהדיסקים הכפולים נכנסו בו זמנית למצעד האלבומים האמריקאי, אבל עבור חנויות התקליטים, הגדולות ובעיקר הקטנות, כל העסק תפקד בעיקר כאזעקת-אדוויל. על כן החליטו בסיאטל שבסיבוב ההופעות של 2003 (שלא הגיע לאירופה) ינהגו אחרת – כל ההופעות יוקלטו כמובן, אך במקום שיישפכו בעצבנות על החנויות, מכירתם תתבצע באמצעות האינטרנט (חוץ משתי הופעות שנבחרו על ידי הלהקה, בטוקיו ובפרת, אוסטרליה, שכן נמכרות בעולם המוחשי). המעבר למכירה מקוונת אפשר לפרל ג'אם לבצע כמה טריקים חמודים, שרק מדגימים עד כמה אפשר להגמיש את כל העסק הזה של מכירת התקליטים. כמו זה שאפשר להזמין את הבוטלג עוד לפני שההופעה התקיימה; או זה שאחרי שמזמינים, מקבלים לינק לקבצי ה-MP3 של כל ההופעה, שמועלים לרשת בלי מאסטרינג כבר באותו לילה שבו היא נערכה - וזאת כדרך לספק את התיאבון המיידי עד שתגיע ההזמנה הביתה (מה שאמור לקחת בערך שבוע מיום ההופעה).

2. ולפרל ג'אם, שאגב עזבה את חברת התקליטים שלה לפני חודש או משהו (אחרי מיצויו של חוזה בן 10 שנים), גם מעולם לא היה ממש אכפת שמפיצים את ההופעות או את אלבומי האולפן שלה ברשת. מי שאוהב את המוזיקה יכול לעשות זאת בגאון. יש אתר ששם לעצמו מטרה לאכלס את תיעוד כל הופעות הלהקה ב-12 השנים האחרונות. קוראים לו www.presenttense.net , והוא אחלה דרך לשוט על פני העבר המתארך של החבר'ה האלה.

כך שאני יכול סתם כך, לספר על איזה הופעה שאני מקשיב לה עכשיו, שהתקיימה בלוס אנג'לס ב-26 בפברואר 2002. זו לא הופעה של פרל ג'אם למעשה, אלא של אדי וודר, שמופיע יחד עם בק ומייק נס (מסושיאל דיסטורשן) בערב למען זכויות האמנים. זה סט עגמומי ועצבובי ממש, בטעם קאנטרי, אבל ברוח טובה.

אדי משחק אותה בקטע הניל יאנג שלו, עם כובע רחב, כסא, גיטרה מפוחית ויוקלילי. רק שמתחת ליוקלילי, סליחה, מתחת לכובע, הסתתרה באותו זמן תספורת מוהאק אימתנית למדי, שהתגלתה באמצע ההופעה לעיניהם הנדהמות של הצופים. "אני אוריד את זה כשאנחנו נפסיק להרוג אנשים בחוץ לארץ" אומר וודר במייקל-מורית, ואני נזכר שבאותה שעה אמריקה נמצאת במלחמה. אפגניסטן, זוכרים? שלושה חודשים אחרי ספטמבר.

באיזשהו שלב אדי (שהוריד את המוהאק כבר מזמן, למי שהיה מודאג) מדבר על זה שהוא ראה בטלוויזיה את בון ג'ובי בטקס הסיום של האולימפיאדה. "הבנתי שרוקר-תחת בן 40 עם דגל ארה"ב מסביב לצוואר הוא הסמל של אמריקה לעולם, והרגשתי יותר טוב". הוא מבצע כמה שירים חדשים, שחלקם הספיקו להופיע מאז ב-"Riot Act", אלבום האולפן מנובמבר, ומוכיח יכולת טובה למדי, יחסית אליו, בגיטרה (על היוקלילי הוא כבר נהיה די מאסטר).

את ההופעה בכלל פתח בק, שהיה על הבמה בגפו ופצח ב"If Its Monday Morning" של לי הייזלווד. בבית השני הצטרף אליו וודר, ובשלישי עלה מייק נס. אחר כך ירדו נס ובק ומהבמה ואדי התחיל את הקטע שלו, שהסתיים בביצוע משותף עם בק ל-”Sleepless Nights" של האוורלי בראדרז. בסוף הסט של נס (שכמו זה של בק, לא נמצא באתר הזה) עלה וודר עם מייק מקרידי מפרל ג'אם לעוד שיר אחד, ואח"כ גם עשה עוד שני שירים משותפים עם בק. בשביל הדואטים האלה חיפשתי את ההופעה הזו מלכתחילה.

במהלך הסט של בק, אגב, עלה פתאום לבמה תום יורק ושר איתו את “Im Set Free" של הוולווט אנרגראונד. גם את זה, אני מניח, אפשר למצוא איפשהו ברשת. לשיר האחרון עלו כל החבר'ה הנוגעים בדבר לבמה ועשו ביחד את "סוויט וירג'יניה" של הרולינג סטונס. היה כיף.

3. וודר התראיין לפני איזה שבועיים לרולינג סטון. היה זה, כפי שצוין שם בסוג של התרגשות, הראיון הראשון שלו למגזין ב-10 השנים האחרונות (מה שלא צוין זה הסיבה ליובש – אדי קצת היה איתם בכסאח בעקבות כתבה בה רואיינו מכרים שלו מהעבר, שטענו שהילדות שלו היתה יותר מאושרת מכפי שהציג אותה).

בראיון הוא מדבר על הזדקנות, על ניל יאנג, ג'ו סטראמר, על סיאטל, אמינם, ראלף ניידר, ועל מה שהולך לקרות עם פרל ג'אם. הוא מתייחס גם לבלגן שקורה עכשיו עם ההתבטאויות האנטי מלחמתיות שלו ושל מוזיקאים אחרים, שתפסו תאוצה בזמן האחרון, וגרמו לרעש די גדול בתקשורת האמריקאית. הרבה מהבאז הזה התחיל כשב-1 באפריל, במהלך השיר "Bu$hleaguer" בהופעה בדנבר, לקח וודר מסיכה של ג'ורג' וו. ותקע אותה על הסטנד של המייק – מה שהוביל למשהו שהוא קצת בסגנון השערוריה של הדיקסי צ'יקס, רק יותר סאחי.

מאז המלחמות האחרונות יש שם באמריקה דיון ממש משעמם וארוך על זכות הביטוי. הם עושים את זה בצורה הכי חנונית. אצלם אין "רק ערבי יכול להריח ערבי", או "מפת הדרכים לאושוויץ". אבל מצד שני, אצלם גם חצי מהאנשים רק נחרדים מעצם העובדה שמישהו יכול לצאת נגד המלחמה בזמן המלחמה, ומעיז לקלקל את התוכניות של החוואים. יוצא שכל הפרי ספיץ' הזה, ערך חשוב מאוד אצל האמריקאים, קצת פוגע ברגש הפטריוטי – ופטריוטיות בארה"ב זה אחד הדברים הכי חשובים בחיים, לפחות עבורם של אלה שיודעים לדבר אנגלית.

וודר נשאל האם הופתע מהשמרנות של חלק מקהל הרוקנרול, בהתחשב בכך שהמוזיקה הזו אמורה לייצג שילוב של ערכים לא הכ