אני יודעת שאני קצת סותרת את עצמי כאן, אבל אני שונאת ביקורת. כלומר, זה בסדר שאני קוטלת ביד רחבה כל מה שרץ על המסך, אבל שמישהו יגיד לי שאני פחות ממושלמת? פהההה. לכן מה הופתעתי כשגלשתי השבוע בפורום שלי (ש-ל-י!) וגיליתי את הודעתו המושחזת של הקורא אייל אמיר. "פזית, אולי פעם אחת משהו חיובי?", העיר לי ביובש, והמשיך "שנדע עם יש לנו עסק. ביקורתית מתוסכלת שקורעת כל מה שמשודר, או מקצוענית נטולת פשרות שלא סולחת לחובבנים". לא לקחתי את הזמן ומיד נעלבתי. ראשית, כי הקורא אמיר בהחלט דרך פה על עצב רגיש. שנית, כי אייל אמיר זה שם של טייס, ואם יש דבר אחד שאני יותר שונאת מביקורת, זה ביקורת שבאה מבחורים שווים.
אבל היי, נהיה מקצוענים. ובכן, מר טייס אף-16 מניאק אנאלי יהלום בזין יקר (קח את גופי - עשה ממני אשת טייס!), אין לי שום בעיה לפרגן לפרסומת כשמגיע לה. הנה, הפרסומת לקפה רג'ואן היא פרסומת מצוינת. באמת טובה מאוד, נו. אחלה.
מצחיק, אבל פה יש לי אשכרה פואנטה. רג'ואן היא באמת פרסומת טובה. לא רק בגלל המהירות המדהימה בה הפנמנו כולנו גם את שם המוצר וגם את יתרונו (ללא גרגרים צפים!), אלא בגלל הישראליות הכה חיננית שלה. מיכלי שמתקשרת לאמא, שצועקת לספר, שצועק לחבר'ה שיושבים בבית קפה. נורא מתוק. ואתם יודעים מה הכי מצחיק? שדווקא פרסומת לקפה מעפאן (הגרגרים צפים כמו כלום) הצליחה לעשות מה שפרסומות אחרות לא הצליחו. ועוד פרסומות שהיה להם פור רציני מלכתחילה.
ניקח את שתי הפרסומות האחרונות לתרבות ישראלית. הפרסומות הללו מתחילות מראש עם נקודת פתיחה מעולה - המוצר. הרי בינינו, מה יותר פשוט מלהפיק פרסומת מרוממת לב וישראלית לתרבות ישראלית? כל כך הרבה דברים יפים קורים פה, שאפילו בחורות מתוסכלות לא יכולות להתעלם מזה. תיאטרון גשר, להקת בת שבע, אפילו סרטים כמו "ההסדר", עם כל הבעייתיות שבבחירת שחקן עם עומק רגשי של קופסת קורנפלקס לתפקיד הראשי.
אבל את הקופירייטרים של "תרבות ישראלית" זה לא מעניין. מהפכה של עשור שלם, מאות אנשים צעירים שמרימים פה את הרמה בדם שיניים, והם בשלהם. תקועים עדיין בימים החשוכים של הבימה. סוגדים עדיין לגילה אלמגור. מבחינתם תיאטרון ישראלי זה עדיין שמואל רודנסקי. עומד על הבמה ושואג בפלצות: "הנלכה, אדון נכבד, לטוזיג שארגנו העלמות ברונייבסקי?".
טוזיג בתחת שלי. התיאטרון הישראלי הפציץ השנה בכמה שלאגרים היסטריים. כולם בעברית עכשווית ורעננה. "חברות הכי טובות", "המורדים", "כפר", לא חסר. ומה זכינו לראות בפרסומת? את לימור גולדשטיין הפוסטמה עומדת ליד איזה פיראט מטונף בפואייה (מה זה?) ונושפת. "460 איש באולם!", היא אומרת לו ומנפנפת במברשת האיפור, "460 איש!". מצחיק שדווקא שחקנית איומה כגולדשטיין היא שנבחרה לשחק שחקנית "טבעית" מאחורי הקלעים. היא יוצאת שם טבעית בערך כמו פאמלה אנדרסון, ונרגשת כמו כפית. הצופה הנדהם בוהה בלחיי האוגר המאופרות של העלמה גולדשטיין ומסרב להאמין. הייתכן שעברו רק 20 שנה מאז הלכה חנה רובינא לעולמה?
כאילו לא די בכך, הפיראט הנודניק לא מפסיק לשנן את הטקסט שלו לאורך כל הקטע. משהו על ספינות או על אנתרקס. לא הבנתי בדיוק. הטקסט רב הפאתוס הזה הזכיר לי בדיוק למה הדרתי את רגלי מתיאטרון עד לפני כמה שנים. "קרוסלה" עם חנן גולדבלט יש גם בטלוויזיה, והאקוסטיקה הרבה יותר טובה.
והפרסומת של המחול? זה כבר ממש ביזארי. כוריאוגרף פרוסי (נראה לי כמו אוהד נהרין, אבל כולם נראים לי כמוהו) עומד ורודה ביפנית צנומה. פה דה דה, היא מרקדדת, פה דה דה. אבל לכוריאוגרף הפרוסי זה לא מספיק. "עוד פעם", הוא שואג על היפנית, "עוד פעממממם!". התוצאה - סרט סנאף אוריינטלי. רק חסר שהפרוסי יוציא שוט קטן וילקה במלוכסנת עד אובדן חושים. אגב, דווקא על הליהוק אין לי טענות ליוצרי הסרט. לך תמצא רקדנית ישראלית באמצע תל אביב.
לא ברור מי שונא ככה את התרבות הישראלית ולמה. או שאולי כמו תמיד מדובר פה בעצלות בסיסית. מה שבטוח, אפשר היה גם אחרת. עם קצת אהבה למה שיש פה, עם טיפ טיפה תרבות.
הו, כן, עדנה מזי"א, זה טוב
1.3.2001 / 18:53