שואה, סיפור שלא נגמר

"בתקופה כזו, אל תצפו ממני לשום הצהרה אישית, אף אחת, חוץ מזו שתמנע מהשתיקה שלי להתפרש לא נכון" (קרל קראוס, נובמבר 1914)

הטעות הגדולה ביותר היא לחשוב שהשואה הסתיימה. בניגוד לדעה הרווחת בחוגים אקדמיים אניני טעם, השואה אינה אירוע עבר ייחודי. מה שאופייני לה, כמו לכל מקרה היסטורי אחר, הוא אך ורק אופן התנהלותה, המזכיר את זה של אינספור התרחשויות בהווה. ראיית העולם שהובילה לשואה עוצבה משך מאות שנים, והגיעה לשיא בזמן בו התחוללה, תקופה שלא רק שמאפייניה לא נעלמו מן העולם, אלא שנוכחותם בו אף התעצמה.

בשואה באה לביטוי הרצחנות האנושית הבסיסית, כשהיא מגובה בלוגיקה אינסטרומנטלית, ברציונליות מדעית, ובשאיפה לאפקטיביות מקסימלית, מהסוג המניע גם כיום מערכות גלובליות כמו הכלכלה והפוליטיקה. השואה היתה תוצאה ישירה של אופן מחשבה מסוים, ונגזרה לוגית מתפישה ספציפית של האדם והקיום, שלא נולדה עם הנאצים, ושלא נפטרנו ממנה יחד איתם. המרוץ אחר רווח מרבי המושג במינימום השקעה ומאמץ, רציונל המשותף לכל הפרויקטים האנושיים בזמננו, הוא שהביא את האדם להשמדה טכנית, תעשייתית, של אחרים, והפתרון הסופי שהוצע לבעיה היהודית לא היה אלא שלב בתהליך מתמשך, השובר בימים אלה שיאים חדשים, שמטרתו היתה ועודנה להתגבר אחת ולתמיד על כל הבעיות העומדות בפנינו, להרגיע כל כאב, למנוע כל אסון, טבעי או אחר, לנצח כל אויב, אפילו את המוות, ולהשכין בעולם שלום נצחי ("סדר עולמי חדש" אינה אלא סיסמה פוליטיקלי-קורקט לאותה שאיפה ישנה). לא יצר הרס בלתי נשלט, אלא רצון לרפא את הציביליזציה המערבית החולה אנושות, הוא זה שבא לביטוי סמלי אולטימטיבי בניסיון להפוך את המלוכלך והמסוכן לבריאות לסבון.

השואה לא היתה יצירה שטנית של בודדים, ולא נתאפשרה על ידי ניהול מדיניות חריגה, היא אינה מעידה על ברבריות ייחודית לגרמנים, ולא מהווה גילוי יוצא דופן של אכזריות. התכנון הקפדני והביצוע המרשים של ההשמדה השיטתית נובעים ישירות מהישגי הנאורות והקדמה, מן היעילות המודרנית, אך בעיקר מבנאליות, שטחיות ועדריות, שהשתלטו על אחת האומות התרבותיות בתולדות האנושות, והשולטות כיום בכל מקום. הנאציזם לא היה פסיכוזה המונית, ופחות משבא להשמיד, יצא להצלת מורשת מפוארת, שבמהלך אלפי שנות יצירה פילוסופית, תיאולוגית, אמנותית, שעיצבה תפישות שאם נרצה בכך או לא, באופן מודע או מתוך נאיביות, אנו פועלים עדיין לפיהן, נסקה לגבהים מהם ניתן רק להתרסק. להשגת המטרה נחוץ היה שינוי כללי, מוחלט, שיעצב סוג אדם ואופן מחשבה שאי אפשר יהיה עוד לערער עליהם. מאיזו זווית שלא נבחן את הדברים, הניסיון הצליח: הלוגיקה שעמדה מאחורי מעשי הנאצים היא זו המנהלת כיום את העולם כולו, אלא שהתוצר האחיד שלה, סוג האדם שפרה ורבה ומלא את הארץ, אינו זה העליון (Übermensch) אליו שאפה, אלא אדם תחתון (Untermensch), העלוב ביותר שהתקיים עד כה על פני הכוכב הזה, שעמד מלכת.

מה שהצליחו הנאצים למחוק כמעט לחלוטין, לאו דווקא בתאי הגזים, ובתמיכתו המלאה של העולם המשחרר, עולם שממשיך לקרוא לעצמו "משוחרר" בעודו כבול יותר מאי פעם באזיקי השוויון והאחידות, היא שונות מכל מין וסוג. השואה היתה המלחמה הגדולה ביותר שנערכה אי פעם סביב אפשרות קיומה של אחרות רדיקלית, וההשמדה היא האירוע ההיסטורי האחרון בו לקחו חלק אחרים למיניהם: יהודים, צוענים, הומוסקסואלים, חולי רוח, מפגרים, כולם מיעוטים, כולם זרים, כולם שונים ומשונים, שבגלל, אך גם בזכות הניסיון להשמידם, ערכה להם החברה ב-58 השנים האחרונות אינטגרציה, הכניסה אותם תחת כנפיה והכירה בהם כשווים, מה שחסך מהם אמנם כאבים, אך הביא לכך שיאבדו את הייחוד שהיה להם בעבר. עם השואה נעלם מן העולם ה"הבדל" (difference, différence, Differenz), מושג שלא במקרה עומד על סדר היום הכללי, אבל הקשקשת הפילוסופית, הסוציולוגית, האנתרופולוגית, האמנותית, הקולנועית, הפוליטית, סביב "כיבוד הבדלים", "הגנה על מיעוטים", "מתן זכות ביטוי עצמי לחריגים", וסיסמאות דומות, באה לחפות על העובדה שהשונים באמת אינם עוד איתנו.

התרבות המערבית, שהפכה פלנטרית, אינה עוסקת עוד אלא ב"אחרות" וב"אחרים", מילות מפתח בשפת הסי.אן.אן הבינלאומית שלנו, מושגים טכניים לחלוטין, המחויבים במציאות אופרת הסבון על פיה אנו מנהלים את חיינו, או נכון יותר מניחים להם להתנהל מאליהם. מאריאל שרון ועד דודו טופז, ממשה גרשוני ועד לימור לבנת, מעוזי אבן ועד אביב גפן, חייב כל מי שרוצה להתבטא (ולהתפרנס מכך) בתקשורת, באוניברסיטה, בפוליטיקה, בכל תחום שהוא, להתגייס למלחמה למען האחר, ולאמץ את הדוגמות העומדות מאחוריה כאידיאולוגיה. המזרחי, האשה, ההומוסקסואל, הפלסטיני, חולה האיידס (ובקרוב ה-SARS), חלכאים ונדכאים למיניהם, מקופחים מכל סוג, בעלי חיים, ואפילו הטבע עצמו, הפכו לגיבורי תרבות בזכות האחרות שלהם, ועומדים במרכז השיח הציבורי. אך האמת העצובה היא שהם לא נמצאים שם מאהבת יתר, ולא בגלל עניין מיוחד שיש לנו בהם, אלא משום שכל שונות ממשית - לא רק כזו המעוררת רחמים, לא רק של מי שמקופח או זקוק לעזרה, אלא גם של מישהו או משהו טוב מאיתנו - הושמדה זה מכבר.

די להתבונן בצורה בה אנו חיים, להבחין בעובדה שכולנו נראים, מדברים, ונשמעים אותו הדבר, כדי להבין את גודל ההצלחה של הנאצים. הגרוע מכל הוא שבמסווה של הומניזם, תחת המעטה הצבוע של העניין הפילנתרופי באחר, מחזיק רובנו הגדול בעמדות שבאו לביטוי בשואה, בעוד שמי שיש בדבריו ולו רק ניואנס של שוני אמיתי נשפט אוטומטית כאדם מסוכן (או, לגודל האירוניה, כ"פאשיסט") ומושתק, כך שלהבדל המהותי היחיד שבנמצא אין כמעט סיכוי להישמע. ואולי זה לא כל כך נורא בסופו של דבר, דברי טעם הרי נאמרו תמיד על ידי בודדים, שהוכרו רק על ידי קומץ נבחרים.

בזמן שכל שונות והבדל בין בני אדם נמחקים באלימות המגמדת כל פאשיזם שהכרנו בעבר, בשעה שבהמיות וגסות מנהלות ביד רמה של קלגסים כל תחום מתחומי החיים, מתנהל לו בלי הפרעה קר