"סולו, סולו המסילה, חדשו נתיבי מולדת", נכתב על כרזה שנתלתה בתחנת הרכבת ביד-מרדכי. מאות אנשים קידמו את הרכבת שהגיעה ממרכז הארץ והמשיכה דרומה "לעזה המשוחררת", בישר עיתון הצופה. רק תשעה ימים לפני כן, ב-5 בנובמבר 1956, הסתיימה מלחמת בזק תחת השם מבצע קדש שנמשכה שמונה ימים ובסיומה מצאה את עצמה מדינת ישראל הקטנה שולטת על כל חצי האי-סיני ועל רצועת עזה.
עם סיום המלחמה חידשו מסילאי רכבת ישראל את מסילת הברזל באורך שמונה קילומטרים שחיברה בין יד מרדכי לרצועת עזה, שנהרסה שמונה שנים קודם, במלחמת העצמאות. אחרי שירת התקווה יצאה הרכבת מיד מרדכי ובשש בערב נכנסה לתחנת עזה.
ישראל הייתה באופוריה; מדינה שרק לפני שמונה שנים נלחמה על קיומה, חלק גדול מאזרחיה שרדו את זוועות השואה ואיבדו את משפחותיהם, המדינה קלטה גלי עלייה גדולים ומצבה הכלכלי היה בכי רע. משטר צנע הוטל על האזרחים. העולים שחיו לאורך הגבולות היו תחת איום של התקפות מחבלים, בעיקר סבלו תושבי מושבים וקיבוצים בדרום שלתוכם חדרו "פדאיון", בעידודה של מצרים, ורצחו תושבים. מצרים וסוריה שהתקשו לעכל את השפלת 48' החלו להתעצם ולהתחמש בנשק שסיפקה להן ברית המועצות ומאזן הכוחות בין ישראל ושכנותיה עמד בפני שינוי דרמטי.
תחושה של איום מוחשי ריחפה מעל המדינה הצעירה בעוד נאצר, שליט מצרים, ליכד את מדינות ערב. לכל אלה נוספה החלטתו של הנשיא המצרי לחסום את מיצרי טיראן בפני כלי שיט ישראלים.
ישראל הקטנה חתמה על ברית עם המעצמות בריטניה וצרפת וב-29 באוקטובר 1956 יצאה למלחמת סיני שהסתיימה בניצחון צבאי מרשים. יום אחרי סיום המלחמה ערכו כוחות צה"ל טקס חגיגי בקצה הדרומי של סיני הכבושה, בשארם א-שייח', מול האי טיראן ומיצרי ים סוף שנפתחו לשייט ישראלי.
החיילים נעמדו בצורת מלבן, מזוקנים, עייפים אך במצב רוח מרומם. ממול אילתרו במה משני קומנדקרים שעל אחד מהם הוצב תורן ובראשו דגל ישראל. באחת בצהריים עלה הרמטכ"ל משה דיין על אותה במה והקריא איגרת ששלח ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון: "עלתה בגורלכם זכות היסטורית יחידה במינה - הבאתם לסיום מוצלח המבצע הגדול והמפואר ביותר בתולדות עמנו ואחד המבצעים המופלאים בתולדות כל העמים. בתנופה אדירה ומשולבת של כל חילות צה"ל הושטתם יד לשלמה המלך, אשר פיתח את אילת כנמל הישראלי הראשון לפני 3,000 שנה - ויוטבת, המכונה טיראן, שהייתה עד לפני 1,400 שנה מדינה עברית עצמאית, תשוב להיות חלק ממלכות ישראל השלישית".
תחת אותה אווירה משיחית עלה בן-גוריון כעבור יום לדוכן הנואמים במליאת הכנסת ואמר: "מעמד הר סיני, שנתחדש בימינו אלה בתנופת הגבורה של צה"ל - הוא נקודת המוקד גם של בצרוננו, ביטחוננו ושלומנו וגם של יחסינו החיצוניים בזירה העולמית ובמזרח התיכון". בהמשך פנה לחייל צה"ל ואמר: "עשיתם אולי דבר-מה גדול ואדיר, הנעלה מכל משמעות מדינית וביטחונית: קירבתם אותנו לרגע הנשגב והמכריע בתולדות ימינו הקדומים, למקום מתן תורה, שבו נתבע עמנו להיות עם סגולה".
ההתפעמות של בן גוריון ממרחבי סיני נחלשה כשדובר ברצועת עזה. יחסו אל חבל ארץ זה השתנה מעת לעת. במלחמת העצמאות נמנע מכיבוש עזה ובהסכם שביתת הנשק שחתמה ישראל עם מצרים ב-1949 נותרה הרצועה בידי מצרים. שאלת הפליטים הפלסטינים שעברו לרצועה הייתה משמעותית; ברצועה התגוררו אז כשלוש מאות אלף בני אדם, כמאתיים ועשרה אלף מהם היו פליטים. כיבוש הרצועה חייב קליטה של אותם תושבים. ההיסטוריון תום שגב מצטט בספרו את דברי בן גוריון בנוגע לסוגיה זו: "נצטרך להתייחס לערבים כאילו היו יהודים", אמר.
מספר שנים אחרי מלחמת העצמאות כבר ראה אחרת את שאלת כיבוש רצועת עזה. השינוי נבע מגל התקפות הטרור שיצאו מתוך הרצועה, בעידודה של מצרים. ב-24 במרץ 1955 חדרו מחבלים מרצועת עזה למושב פטיש, מרחק עשרים קילומטרים מהרצועה, בשעה שנחגגה שם חתונה. בהתקפה נרצחה ורדה פרידמן, בת 22 ממושב כפר ויתקין, שהתנדבה להיות מדריכה חקלאית בפטיש. 19 מהחוגגים נפצעו. זמן קצר לפני כן שב בן גוריון משנתיים פרישה שבהן חי בשדה בוקר. הוא מיהר להגיע למושב שבו חיו עולים מכורדיסטן ואחר כך הזעיק את הרמטכ"ל, משה דיין, לפגישה.
"הוא הביע את דעתו שיש לכבוש את הרצועה ולהעבירה לשלטון ישראל", סיפר דיין. "הופתעתי מדבריו. עמדתו התקיפה והעקבית מאז ומתמיד הייתה, כי למרות פעולות החבלה והטרור, אסור לישראל לכבוש את הרצועה. מוטב לנו שתישאר מחוץ למדינת ישראל. הפעם הסביר לי כי כל השיקולים הקודמים אמנם עומדים בעינם, אך קיימת מציאות אנושית. היהודים שבאו מצפון אפריקה לנגב, הנערים העוזבים את משקיהם המבוססים בצפון ונחלצים לעזרת המתיישבים החדשים, מדינת ישראל הפוסעת את צעדיה הראשונים, כל אלה מחייבים לסוכך על הכפרים הצעירים, לתת לאנשיהם להכות שורש, לנסוך בלבם אמונה וביטחון בכוחנו ולגרש את המצרים מעזה כדי שהעולים החדשים יוכלו לבנות את ביתם החדש".
הלחץ הבינלאומי
אבל רצונו של שר הביטחון לא התממש והפיגועים נמשכו. באוגוסט באותה שנה, גל של פיגועי פדאיון פגע ביישובים רבים והמחבלים הגיעו עד רחובות ויישובים סמוכים. באותה תקופה נערכו בחירות לכנסת השלישית, כשבן גוריון שוב בראשות מפא"י. בנובמבר הקים ממשלה וכעבור אחד-עשר חודשים מימש בן גוריון את רצונו. ב-21 באוקטובר 1956 יצאה מישראל בחשאי משלחת בראשה עמד בן-גוריון ונלוו אליו הרמטכ"ל משה דיין, מנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס ומספר עוזרים. המשלחת הבכירה יצאה לצרפת כדי להשתתף במפגש חשאי עם נציגי צרפת ובריטניה, במטרה להוביל מערכה משותפת נגד מצרים. כל מדינה וסיבותיה עמה. בן גוריון ואנשיו נלקחו לווילה בעיירה סבר (Sevres) שליד פריז. השיחות החלו כעבור יום ונמשכו יומיים ובסופם נחתם חוזה בין שלוש המדינות שדן ביציאה לפעולה צבאית מתואמת נגד מצרים. כעבור שמונה ימים יצא לדרך "מבצע מוסקטיר" המוכר כמלחמת סיני או מבצע קדש.
נאומי בן גוריון על "מלכות בית שלישי" ו"הושטת יד לשלמה המלך" נישאו כשברקע מופעל על ממשלת ישראל לחץ אדיר לסגת מסיני ומרצועת עזה. ראש ממשלת ברית המועצות, מיכאל בולגנין, הורה לשגריר בתל אביב לשוב למוסקבה ושלח איגרות מאיימות לצרפת, בריטניה וישראל. "ממשלת ישראל משחקת בצורה נפשעת בגורל מדינתה ועמה", הוא כתב. במקביל פורסם כי "מתנדבים" סובייטים וסינים מתכוונים להגיע לעזרת מצרים. עצרת האו"ם דרשה משלושת הצבאות לפנות מיד את שטח מצרים שכבשה והנשיא האמריקני, אייזנהאואר, כתב לבן גוריון כי הוא דורש ממנו לכבד את החלטת האו"ם.
ישראל התעקשה להחזיק ברצועת עזה בטענה כי רק היא תמנע מארגוני הפדאיון לפעול מהרצועה. בינתיים החלה לקיים משטר צבאי ומלבד רכבת שהגיעה לעזה, גם נחנך בעיר סניף "דואר עזה", נתמנתה מועצת עיר ולעיר החלו אף להגיע טיולים של אזרחים ישראלים.
אבל הלחץ הבינלאומי על ישראל הלך וגבר. ישראל עוד התעקשה להמשיך לשלוט על הרצועה, בטענה כי רק היא יכולה לדאוג לביטחונה. עם זאת, בינואר 1957 הסכימה להוציא את הצבא ולהשאיר רק כוחות שיטור ומערכת אדמניסטרטיבית. מכוניות שעליהן הותקנו רמקולים נסעו ברחובות עזה והשמיעו את נאומו של בן גוריון בכנסת. במקביל לדרישת האומות לנסיגה ישראלית, גם התחדדה בעיית הפליטים ברצועה. ראשי אונר"א (סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם) הבהירו לישראל שככל שיעבור הזמן "הפליטים יעשו צרות יותר ויותר לישראל". מנהל אונר"א אמר ש"שהדבר המדאיג ביותר הוא שגדל דור חדש בלי זיכרונות של חיים נורמליים, אשר רואה בהשמדת ישראל ייעוד ומפתח לעתידו".
הלחץ האמריקני על ישראל הלך וגבר ולממשלת ישראל לא נשארה ברירה אלא להודיע על נסיגה שנעשתה בשלבים. אחרי ארבעה חודשים, ב-8 במרץ 1957 יצאו הכוחות הישראלים סופית מרצועת עזה. עשר שנים יעברו עד שתיכבש בשנית, במלחמת ששת הימים.