"אלי פצע אותי וגמרתי את הקריירה"

"את זה אני מספר בפעם הראשונה: מי שפצע אותי היה אלי אחי, פציעה שסיימה לי את הקריירה כשחקן כדורגל. בעונת 1991/92 בית"ר ירושלים שיחקה בליגה הארצית, אלי חזר מאירופה, דחה הצעות אחרות מפתות כספית. אני סיימתי חוזה בהפועל ירושלים ועברתי לשחק בחוזה ארוך טווח בבית"ר לצדו של אחי, התגשמות כל החלומות שלי. כל משחק שלנו יחד היה עבורי חגיגה לנשמה, אושר שלא יתואר. שלושה מחזורים לסיום העונה, כשהמאבק על שני כרטיסי החזרה לליגה העליונה מול הפועל חיפה ושמשון תל אביב בעיצומו, קיימנו משחק אימון ביום רביעי נגד קבוצת הנוער. הנוער היה חלש במשחק הזה, במחצית עברנו יוסי קרמר, כחילה, אני ועוד שחקן להגנת הנוער כדי לייצר תחרות. נמסר כדור לאורך קו ימין, אליו יצאתי כהרגלי לגליץ', כדור שאחריו רץ אלי. ברגע האחרון אני ואלי ראינו אחד את השני, היה ניסיון הדדי לברוח מהתאקל. זה הוביל להתנגשות, אלי נפל עלי על הברך".

ותוצאת ההתנגשות?

"הרגשתי מיד את בום הכאב בברך. הוזמן אמבולנס שפינה אותי לבית החולים. נוצר קשר מהיר עם דוקטור מרטנס בבלגיה, אבל הוחלט שהניתוח ייעשה כאן בירושלים. כשפתחו בסוג הניתוחים האלה אז התברר שקרעתי את הרצועות. אני אומר שהניתוח הצליח, אבל אני גמרתי את הקריירה שלי בגיל 27 בלבד. יכולתי לשחק לפחות עוד 7 או 8 שנים".

היה ניסיון לחזור לשחק כדורגל?

"אני אוהב כדורגל ואחרי תקופת החלמה ניסיתי לשוב לאימונים תחת דרור קשטן בעונת האליפות 1992/93 עם רונן חרזי, גרשנייב וניר מנחם. כבר באימון הראשון, בניסיון לרוץ ולתת פס, הברך התנפחה לי. לא שיחקתי כלל באותה עונה אליפות, היה לי עצוב מאוד".

בדיעבד, מה היה צריך לעשות כדי למנוע את הפציעה וההתנגשות עם אלי?

"חשבתי על המהלך שהייתי צריך לעשות, להמשיך את הגליץ' ולהעיף את אלי לגדר, מקסימום הוא היה נעדר שבוע ועם קצת קרח על הרגל היה מתאושש מזה. עד היום נותרה לי צלקת במקום הניתוח שמזכירה לי את מקרה הפציעה והפרישה".

ציון אוחנה נולד בישראל ב-1 ביוני 1965. "אבא מסעוד ואמא רחל נולדו במרוקו, הם עלו לישראל באמצע שנות ה-50, עם אחי הבכור. בארץ נולדו האחים האחרים, אנחנו 9 במספר, 8 בנים ואחות אחת. אני מספר 8 ברשימה, אלי מספר 7, שנה לפני. עלינו לישראל, העבירו את המשפחה תחילה לקריית שמונה, שנתיים לחיפה ובשנת 1961 לירושלים, תחילה למעברה לגור באזבסטונים בצריף כפול ובהמשך לקריית יובל".

היכן הלימודים שלך?

"כילד ביסודי למדתי בבית הספר הדתי של חב"ד, בתיכון למדתי באורט הנביאים המקצועי".

הוא גרוש. "הבת שלי בת 32, נמצאת בארה"ב, הבן בן 27, איש הייטק שגר בתל אביב. אני עצמאי, מתגורר בשכונת ארמון הנציב בירושלים".

איך התחיל הכדורגל?

"מכל המשפחה רק אלי ואני בורכנו בכישרון לשחק ולאהוב כדורגל. כל הבית שלנו בכללי היה בית"רי. בגיל 12 בחרתי לעבור ולהירשם בהפועל ירושלים של קטמון, זה היה יותר קרוב עבורי. אלי בחר ללכת לבית"ר. כבר אז, אחרי פרישת אלי בן רימוז', הפועל החלה לרדת מגדולתה בירושלים, בית"ר החלה לפרוץ בגדול ברחבי המדינה. המאמן הראשון שקידם אותי לנוער בהפועל ירושלים היה יוסי כהן, ובהרכב היו שחקנים שהערצתי כמו מישל דיין, לדעתי השחקן הגדול ביותר של הפועל ירושלים, אחרי בן רימוז' האגדי. גם ציון מרילי היה שחקן נערץ ודמות לחיקוי".

הופעת הבכורה שלך בהרכב?

"בעונת 1982/83 הייתי בן פחות מ-17. היו לנו מספר שחקנים פצועים. המאמן צבי סינגל, שאהב שחקנים חזקים ואגרסיביים, העלה אותי מהנוער לבוגרים למשחק החוץ נגד מכבי תל אביב בבלומפילד. הוצבתי בעמדת המגן הימני, בהתרגשות גדולה ובמשחק עם הקרבה והתלהבות. הפסדנו בבלומפילד 2:1 מגול עצמי בדקה ה-81. באותה עונה ירדנו ליגה יחד עם הפועל רמת גן וכפר סבא".

אלו גם ימי אלי הגדולים.

"אלי היה כבר כילד כישרון יוצא מהכלל, הוא ואחרים בכדורגל ידעו מי הוא ומה הוא יהיה. היה לאלי כישרון יוצא דופן, מגיל צעיר הוא היה מנהיג, אלוהים נתן לו את הכול, אני לא בורכתי בכישרון שלו. אני לא אובייקטיבי, אבל אלי אוחנה הוא מהגדולים ביותר בכדורגל הישראלי. אני מעריץ אותו כבן אדם, צדיק שעוזר לרבים ולמי שהוא יכול".

בצבא שירת בפיקוד מרכז. "אלי שירת במחנה שנלר. בתקופת השרות הצבאי שלנו שכרנו דירה בגילה, והתגוררנו יחד".

סיפור עם מעריצים ומעריצות החל להתפתח.

"היו לנו בדירה שני הקיטבגים שקיבלנו כמנהג הימים ההם עם הציוד הצבאי. לדירה החלו להגיע מדי יום מכתבים מקושטים של מעריצים ומעריצות, לאלי יותר אבל גם אליי. מחלק הדואר היה מגיע יום יום עם חבילת מכתבים מוכנה. בתוך זמן קצר שני הקיטבגים התמלאו עד אפס מקום, היו מודבקים בולים יפים".

הפועל ירושלים ירדה לליגה הארצית. "אליהו עופר הפך אותי לבלם קדמי. בעונת 1984/85 חזרנו לליגה העליונה, הייתה אז נדנדת עליות וירידות במועדון".

איך היו מפגשי הדרבי מול אלי?

"שלא כמו היום, המשחקים נערכו בשעות הצהריים, האוהדים החלו להסתובב כבר מהבוקר בסמוך למגרש ימק"א וברחובות המובילים אליו. יצאנו יחד מהבית, אני לאספה של הפועל, אלי לזאת של בית"ר. לא היו לנו הרבה משחקי דרבי אחד מול השני, אבל נהניתי לשחק נגדו. שיחקתי ללא רחמים, אבל אלי שיחק יותר באגף שמאל של ההתקפה".

שוב הפועל ירושלים יורדת ליגה.

"כן. בעונת 1985/86 ירדנו לארצית יחד עם הפועל חיפה ומכבי שעריים. הדרמה הגדולה בירושלים הייתה בעונת 1986/87, באליפות הגדולה של בית"ר ופיספוס העליה של הפועל ירושלים במחזור האחרון, בהפסד הבלתי נשכח למכבי שערים 1:0. חזרנו לליגה העליונה בעונת 1987/88 דרך המקום הראשון בארצית, יחד עם הפועל טבריה".

כלכלית, כסף גדול היה בהפועל ירושלים?

"הפועל ירושלים הייתה די חובבנית, לא היה את הכסף הגדול. היו חובות שהיית מקבל מהם כשהנכדים חגגו בר מצווה. אני בסדר ברוך השם, העיקר הבריאות".

סיפור קזינו מדהים בבריסל.

"בהכנות לקראת העונה בלאומית ב-1988/89 יצאנו למחנה אימונים בבלגיה. בערב הראשון בבריסל קיבלנו יום חופשי לבילוי, כמעט כל השחקנים וחברי ההנהלה יצאנו להמר בקזינו. עמוק אחר חצות כולם הפסידו את הדולרים שהביאו מישראל, סכומים של 1,500 עד 2,000 דולר, זה היה אז נכבד ביותר. ביום שאחרי על הבוקר כולם היו מבואסים, אין כסף לרכישת מתנות הביתה, החשק להתאמן ירד".

ואז?

"הכרתי שחקן ישראלי ששיחק בליגה הבלגית, נסעתי לעיירה מנומנמת בשם מכלן. נפגשתי עם השחקן הישראלי, סיפרתי לו את המצב. בתוך שעה הוא העביר לי סכום כסף גדול שחילקתי בין כול השחקנים להמשך המסע. כשחזרנו לישראל, כולם כמובן החזירו לו את סכום ההלוואה".

מתגעגע למגרשים של פעם?

"המגרשים ההיסטוריים של פעם, קטמון וימק"א, נעלמו ונהרסו, נותרו רק הזיכרונות. הספקתי לשחק פעם בודדת באצטדיון החדש רק פעם אחת, במשחק הפתיחה של הפועל ירושלים נגד הפועל חדרה".

ואז?

"ב-1991 התחתנתי, נולדה הבת הבכורה, עברתי לשחק בבית"ר ירושלים והחלומות הלכו רחוק, עד אותה פציעה במשחק האימון שעצרה את כל הכדורגל שלי כשאני רק בן 27. כאן זה הסתיים ונותרתי עם הזיכרונות הבלתי נשכחים".