"גיורא שפיגל הגיע לעמדת המנג'ר. שפיגל נפגש איתי והציע לי חוזה ארוך טווח ל-5 שנים במכבי חיפה, הוא זכר אותי מבני יהודה וראה את היכולות שלי. כשהכול נראה סגור בדרך לחתימת חוזה, יעקב שחר הטיל וטו על שובי למכבי חיפה. הוא לא שכח את אי הגעתי לפגישה איתו בכפר המכבייה שנה לפני כן".
על איזו פגישה משה אייזנברג מדבר? על כך בהמשך.
משה אייזנברג נולד בישראל ב-19 באוגוסט 1967. "אבא שלי יחיאל עלה מפולין והוא ניצול שואה, אמא שלי שמחה ילידת עירק. יש לי שתי אחיות בוגרות ואני בן הזקונים. הורי כבר הלכו לעולמם, האהבה של אמא אלי הייתה ללא גבולות. גדלנו בצפון הישן של תל אביב כי לאבא היה חשוב שהילדים יגדלו בעיר. למדתי בבית הספר 'ארנון' ובגימנסיה הרצליה. אני נשוי פלוס 3, היום עוסק בניהול ויזמות נדל"ן, מתגורר ברמת אביב".
יש כיוון ליורש שלך?
"בהחלט. הבן עומר יחיאל, בן 14 וחצי, ואני מאמין שגם הוא יהיה בהמשך נסיך בכדורגל. הוא כשרוני והעונה יהיה במועדון נוער חדש אחרי מכבי פתח תקווה והפועל הרצליה".
ואם כבר מדברים על תחילת הדרך, שלך החלה במכבי תל אביב.
"בגיל 10 הגעתי למכבי תל אביב, אותה אהדתי, לקבוצה שהתאמנה במגרש המכבייה בצפון תל אביב. המאמנים שלי היו יהודה ליבני ודובי טלית, שניים שהשקיעו את נפשם בחינוך וגידול הדור הצעיר. אני בהחלט מתגעגע לשניהם, הם מודל לאימון וניהול נוער".
אבל לפתע אתה מוצא עצמך מחוץ לקבוצה.
"בגיל 14 החליטו לאחד בין הקבוצות בצפון ובדרום. הם בחרו 60 שחקנים שלדעתם יהיו דור העתיד, אני לא הייתי ביניהם. מכל הרשימה הארוכה הזאת, אני, שנותרתי בחוץ, עשיתי קריירה בכדורגל. אף אחד אחר לא".
התחנה הבאה שלו הייתה הקבוצה שבה עשה מאוחר יותר את הפריצה - בני יהודה. "טלית עבר לתקופה קצרה לשכונה והוא לקח אותי לשם. מי שאימנו וקידמו אותי היו ראובן כהן ובועז סולמי זכרם לברכה".
כדורגל לא היה העיסוק היחיד שלו. הוא היה אלוף ישראל לנוער בריצת 1,000 מטר מכשולים. "באליפות בתי הספר קבעתי שיא של 2.54 בריצת אלף מטר מכשולים. שברתי את היד במשחק כדורגל והתאמנתי כאתלט עם המאמן מני פלד. הוא הפך אותי משחקן מהיר למטוס. מפלד קיבלתי לימודי טכניקה בריצה וניואנסים קטנים נוספים. אחרי אימון איתו הייתי רואה כוכבים בשמיים. עד היום הוא טוען שאני כישרון אולימפי מבוזבז. אגב, השיא נשבר רק לפני כמה שנים".
אתה נחשב לשחקן המהיר ביותר בתקופתך בכדורגל.
"הייתי בהחלט שחקן מאד מהיר. בגיל 24 ארגן מאמן הכושר של נבחרת ישראל תחרות ריצה למרחק 60 מטרים. בתחרות השתתפו אלון חרזי, אלון חזן, אריק גילרוביץ' ואני. ניצחתי את המרוץ הזה. בגיל 27 התקיימה תחרות נוספת לאותו מרחק בו השתתפו, עמיר תורג'מן, פליקס חלפון, אלון חרזי, בוני גינצבורג אלון חרזי וגדי ברומר. ניצחתי גם בריצה הזאת בזמן של 7:24".
הוא בחר בכדורגל והתגלה על ידי מאמני נבחרת הנוער. "הראשון שהזמין אותי היה יוסל'ה מירמוביץ'. כתלמיד בכיתה י"ב, השתתפתי במשחקי מוקדמות אליפות העולם בטורניר בסידני, אוסטרליה. בקבוצה היו תותחים כמו אלון חזן, צבי גורדון, ליאור רוזנטל, אלון נתן, ירון כהן ודוד גורדנה".
היה סיפור גדול במשחק נגד ניו זילנד.
"ירדנו למחצית בפיגור 0:2. הייתי בטוח שמירמוביץ' יחליף אותי. נשארתי בהרכב ותוך רבע שעה כבשתי שלושה שערים, גורדנה הוסיף אחד וניצחנו 2:4. לא עלינו כי הפסדנו בהמשך לאוסטרליה 3:2 משער סמוך לסיום".
לאחר מכן הגיע נסים בכר ובהמשך גיגי כהן. "גיגי היה משמעותי בהתקדמות שלי. הוא ערך בחירת שחקנים לתפקיד הקפטן, נבחרתי על ידי כל הקבוצה. תחת כהן היינו שוב באוקיאניה, בטורניר באוקלנד במוקדמות אליפות העולם. שתי תוצאות תיקו 1:1 נגד ניו זילנד ואוסטרליה משערים שלי, מנעו את העלייה שלנו. בטורניר החורף בארץ סיימתי מצטיין. שיחקנו אז נגד נבחרות כמו דנמרק, בשורותיה כיכב בריאן לאודרופ. סיימתי את גיל הנוער, ולעמדת המאמן הגיע של הבוגרת הגיע מילנקו מיחיץ', שהקפיץ אותי לבוגרים בלי לעבור בעתודה".
חוזרים לבני יהודה, שם הוא פרץ תחת יצחק שניאור. "השירות שלי בצבא היה קל, בקריה בתל אביב, בשל היותי ספורטאי מצטיין. איציק שניאור היה כמו האבא שלי מחוץ למגרש, קידם אותי מאוד מקצועית".
מאיפה הגיע הכינוי "נסיך השכונה"?
"לבני יהודה היה את המלך אהוד בן טובים. נבחרתי לתגלית העונה בתחילת דרכי בבוגרים, התקשורת יצרה את הכינוי הזה. יש מלך, אני הנסיך".
הוא המריא לארה"ב, לשחק כדורגל אולמות מקצועי. "בבני יהודה לא היה לי אופק כלכלי, אהבתי את המועדון מאוד, אבל הם לא ידעו אז לעזור לי. יום אחד בלבד אחרי השחרור מצה"ל טסתי לשחק כדורגל אולמות בסן דייגו סאקרס".
לא עבר זמן רב עד שחזר. "היו שינויים בבני יהודה, בן טובים ירד לעמדת המאמן והקבוצה נקלעה למאבקי תחתית. לפני עונת 1988/9 החזירו אותי מסן דייגו עם סעיף שחרור של 100 אלף דולר. גיורא שפיגל הגיע לעמדת המנג'ר. בני יהודה הביסה את מכבי תל אביב 0:4, משחק בו כבשתי שלושער. ניצחנו את בית"ר תל אביב עם ניסים כהן וירון כהן 2:4. במשחק האחרון ניצחנו את הפועל תל אביב 0:1 והיא ירדה לארצית. אגב, באותו משחק בשל צבע חולצות דומה, אנחנו שיחקנו בצהוב, הם באדום".
הוא קיבל החלטה הרסנית מבחינתו - מעבר להפועל רמת גן. "זה קרה בעקבות 'יועצי אחיתופל'. החלטתי לעזוב להפועל רמת גן, ששילמה עבור הכרטיס 100 אלף דולר לבני יהודה. היה לי אמנם כרטיס ביד, אבל בהפועל רמת גן, מלבד כמה גרושים, שיחקתי בחינם כל העונה. לא היה ברור לי למה עזבתי את שפיגל, שנתן בי את כל האמון בהרכב, כשבנוסף משה סיני הגיע לשחק בשכונה. החוויה הייתה אכן מאוד טראומטית, לא היה אז כלום ברמת גן. באותה עונה, 1989/90, בני יהודה זכתה באליפות ורמת גן ירדה לארצית".
אחרי טראומת רמת גן הגיע התיקון, כששלמה שרף בחר בו למכבי חיפה. "בהחלט הצעה טובה ממועדון ענק. הגעתי עם אלון חרזי שבא מהכח רמת גן ובהמשך הגיע גם השוער הענק ויקטור צ'אנוב. היה כיף לשחק עם עטר, אבוקרט, בנין, ברקוביץ', אוסמו ושאר החבר'ה. למעט פציעה טורדנית בכתף שמנעה ממני לשחק במספר משחקים, הבקעתי מספר שערים מכריעים, זכינו בדאבל נהדר בתוך 4 ימים כולל גביע המדינה, נגד הפועל פתח תקווה, בו ניצחנו 1:3 וכבשתי שער אחד. זאת הייתה עונת הנסיקה בקריירה שלי".
כאן הגיעה עוד החלטה מגה-רעה שלך.
"ידעתי שמול יו"ר מכבי חיפה בני ברנשטוק לא אסגור חוזה טוב עבורי. הייתה לי הצעה טובה מהפועל תל אביב של המנג'ר משה סיני והמאמן טורק. נציגיי חתמו וסגרו בהפועל תל אביב".
לחתימה הזאת קדמה דרמה שלך מול יעקב שחר ושרף.
"באותה תקופה לא היה עדיין את הקשר הנייד בטלפון כמו היום. שחר ושרף קבעו איתי בכפר המכבייה לנסות לסגור את המשך דרכי במכבי חיפה. הייתה תקלה ולצערי הרב לא הגעתי כלל לפגישה, זה לא מתאים לי. לא מובן לי עד היום איך בכלל בעונה של דאבל ונסיקה בקריירה, בחרתי שלא להמשיך לשחק בחיפה. מהלך רע שלי".
על ההמשך הכואב אתם כבר יודעים מסיפור הפתיחה.
בהפועל תל אביב סבל אייזנברג מחוסר מזל. "זה מועדון גדול, אבל נפצעתי שם שוב בכתף, בתום עונה אחת לא המשכתי בבלומפילד. סיימנו את העונה בפלייאוף התחתון".
ואז הגיע עוד מהלך שגוי שלך.
"חזרתי לבני יהודה על הברכיים, בחוזה לשלוש שנים מול גד סולמי. בקבוצה היו כבר חיים רביבו, אלון מזרחי ואני רק השלמתי את הפאזל . הייתי נסיך השכונה, אבל ממש לא כמו מספר שנים קודם. בתום העונה מספר גורמים בהנהלה סימנו לי את הדרך החוצה. עזבתי את שכונת התקווה".
מקל הנדודים הוביל אותו לבית"ר תל אביב של היו"ר בנצי מורדוב. "מצאתי עצמי בקבוצה תחת המאמנים אברהם מרצ'ינסקי ובהמשך לופא קדוש. הרגשתי שם שאני בכושר מעולה, כבשתי בעונת 1994/95 13 שערים".
היית שותף למשחק המפורסם נגד מכבי חיפה, 2:3 בקריית אליעזר.
"בדרך לחיפה דיברנו שנקבל מהם 6 או 7 חתיכות, הם היו קבוצת חלומות. בישלתי ליניב אברג'יל וכבשתי גול נוסף".
התחנה הבאה - הפועל חיפה. "הגעתי אל המאמן איבן קטאליניץ', הוא העדיף שחקנים אחרים ולא קיבלתי את הקרדיט, למרות שרוני דורה ניסה לדחוף אותי מקצועית".
ואז מגיע לעמדת המאמן אלי גוטמן?
"גוטמן היה עוזר המאמן של שלמה שרף, הוא הכיר אותי מצוין, אבל הוא היה המאמן שלא רצה אותי בהפועל חיפה. כך דברים קורים".
סיום הקריירה?
"עברתי למכבי הרצליה, זה לא הסתדר, משחקים שלמים התחממתי ולא עליתי לכר הדשא, עברתי לנס ציונה ושם פרשתי מכדורגל בסיום עונת 1997/8".
פרישה לא פשוטה, כואבת?
"אשתי שרון לא ראתה אותי ככדורגלן , התחתנו כשאני בן 37. פרשתי מנטלית ונפשית, לא ראיתי כדורגל ולא רציתי להיות בו בשום תפקיד. 15 שנים שלא ראיתי מגרש כדורגל, גם לא בטלוויזיה, ממש לא הייתי מודע למה שהיה בו. כשהבן שלי התחיל לשחק, פתאום חזרה לי התשוקה, התחלתי לראות משחקי ילדים ונערים. לא חשבתי בתחילת הדרך שאפרוש מכדורגל בגיל 31 בלבד".
אתה מסודר כלכלית דרך הכדורגל?
"ברוך השם, ידעתי על הקשיים שיגיעו אחרי הפרישה. צברתי הון בסיסי, רכשתי דירה ומינפתי את עצמי, אני מבוסס".
משהו על הישגי הנבחרות הצעירות שלנו?
"יש דברים רבים שקרו, לילדים היום יש מעטפת מתחילת הדרך של טכניקה, מנטליות, כושר ותזונה נכונה. בזמני הפערים בין ישראל לאירופה היו גדולים, תהליך המעטפת הוא של מספר שנים ויש את הצורך תמיד להתאמן ולהשתפר. אני רואה את הבן שלי, בן 14 עם התשוקה, העבודה בחדר הכושר, משהו פסיכי".