אחים אנחנו? האווירה הציבורית המקוטבת בישראל מעוררת יותר מתמיד את התחושה שהמכנה המשותף הישראלי הולך וקטן, עד כדי קריאה הולכת וגוברת להפרדת כוחות וחששות ממלחמת אזרחים. השכול, השואה, האמונה במוסדות הדמוקרטיים המרכזיים - כל טאבו ישראלי שעד לא מזמן נחשב לקו אדום - נחצה, נשחק ונרמס. יש מי שתוהים אם אחרי 75 שנה, סופו של הסיפור המשותף הזה קרוב מתמיד.
אבל מתי בעצם זה התחיל? ברצף סבבי הבחירות האחרונים? ואולי עוד מאלטלנה? הסכם השילומים? מלחמת יום כיפור? פינוי ימית? האם היה רגע שבו החוט החל להימתח, או שהיה קרוע מלכתחילה? הסדרה "מדורות השבטים", שיצרו דוקי דרור ("לבנון: גבולות הדם") ונפתלי גליקסברג ("שופטים בשר ודם"), ועלתה אמש בכאן 11, מציעה נקודת מפנה משלה - הסכמי אוסלו ורצח רבין. מהתחנה הזאת, טוענים יוצרי הסדרה, הרכבת יצאה לדרכה מבלי להסתכל אחורה.
למעשה, זהו ניסיון בהיסטוריה לעומתית: הסדרה מגוללת את הסיפור הישראלי בדור האחרון ככרוניקה של התנגשויות בין קבוצות בדלניות ומפוחדות שלכל אחת מהן סיפור אחר שהיא מספרת לעצמה וכל אחד מהן משוכנעת שקבוצות אחרות מאיימות על חייה. כך חרדים, דתיים לאומיים, מזרחים מסורתיים, אנשי שמאל-מרכז-חילוניים וערבים מתארים כל אחד מנקודת מבטו מול המצלמה את השבר שחשו מול אירועים מכוננים - תחושות שלא פעם הן סותרות. הטקסט הקרייני, שמקריא אורי גבריאל, ממסגר את הסיפור.
"מדורות השבטים" מנסה לקחת על עצמה את כל נקודות המבט הסותרות האלה ולתת להן קול מבלי להכריע ביניהן - ניסיון יומרני אך ראוי להערכה, שגם המסקנה הסופית שלו משכנעת. בפועל, הסיפור שהסדרה מציגה רצוף בעיות בפני עצמו, ונופל לכמה וכמה בורות שהוא עצמו חופר.
ראשית, בחירת הדוברים היא לא פעם תמוהה, וספק אם היא מייצגת. אבל הבעיה העיקרית היא חלוקת נפח תשומת הלב בין השבטים, עד כדי עיוות של הסיפור. הימין המתנחלי הוא הקבוצה הדומיננטית ביותר בשני הפרקים הראשונים שנשלחו לעיתונאים, וכשמספרים על רצח רבין, העלבון שלהם מקבל מקום הרבה יותר גדול מזה של, נגיד, נועה בן ארצי שרצחו את סבא שלה, או של מה שמכונה "מחנה השלום". ולעומת זאת, בשני הפרקים האלה, המזרחים, החרדים והערבים נדחקים לקצה הסיפור. על יוצאי ברית המועצות או אתיופיה אין בכלל מה לדבר. בדרך, אירועים מכוננים זוכים לכמה משפטים או כלל לא מתוארים.
נשאלת כאן גם שאלה מהותית: האם תולדות ההתנכרות הוא הסיפור הבלעדי של חיינו כאן? לפי הסיפור הזה, השבט החרדי או המזרחי או הימני או הערבי או החילוני קיימים רק כשהם נלחמים זה בזה, ואילו ההישגים, ההתפתחות וההשתלבות בזרם המרכזי כלל לא קיימים. הסיפור החרדי של 30 השנים האחרונות הוא לא רק הגבהת החומות, אלא גם כניסה למיינסטרים של הטלוויזיה, הקולנוע והמוזיקה בישראל, למשל; הסיפור החילוני הוא גם המהפכה המדהימה בקידום זכויות להט"ב; וזה נכון לגבי כל אחת מהקבוצות - כולן קיימות לא רק תוך עימות מתמיד עם קבוצות אחרות. הסיפור הלעומתי מחמיץ זאת לחלוטין.
הסיפור הישראלי הוא רב-גוני, וסדרות כמו "מדורות השבטים" יכולות לעזור לנו להכיר בכך שאי אפשר לספר אותו מנקודת מבט אחת אלא רק באופן רב-קולי. אבל יותר מאשר היסטוריה ממצה של החברה הישראלית בדור האחרון, החשיבות של הסדרה הזאת היא בכך שהיא משקפת הלך רוח שהולך ונעשה נפוץ ומקובל: החברה הישראלית צועדת בעיניים פקוחות להתפוררות, שספק אם תצליח להיבנות מחדש ממנה. איך כתב יהונתן גפן? יכול להיות שזה נגמר.