"אני לא מגיע למשחקי בית"ר ירושלים, עושה את זה רק אם יש משהו מיוחד, כמו שפעם היה טקס הענקת חולצה עבורי, או שהגעתי עם דני נוימן ואחיו רמי. שחקני העבר המפוארים של המועדון לא צריכים להתחנן לעצמם לקבל כרטיס למשחקים מיוחדים בקופה מיוחדת. אפילו לא ביציע הכבוד, במקום סביר. אני לא כועס, גם לא ממורמר, השחקנים הוותיקים מבקשים רק שלא להתבזות. החמור עשה את שלו, החמור יכול ללכת.
"הייתי במשחק כדורגל בהמבורג, גרמניה. שחקני העבר יושבים ביציע קטן מיוחד לוותיקי המועדון. על המסך, בתוך המועדון לפני המשחק, מוקרן שמו של כל שחקן עבר שמגיע לקול תשואות האוהדים. כך זה גם במועדונים גדולים אחרים בעולם. אפשר לפני משחקי חצי גמר הגביע או הגמר לשלוח הודעות לשחקני עבר ששיחקו תקופה ארוכה בקבוצה ולהזמין אותם, עבור רובם זה הרי לא עניין כספי של רכישה".
בגיל 78, אודי רובוביץ', מהסמלים הגדולים של בית"ר ירושלים, מזהה היטב את ההבדלים בין אז להיום. "בזמני וגם מעט בהמשך, 90 אחוז מאוהדי הקבוצה היו ירושלמים, בשנים האחרונות 70 אחוז מהאוהדים לא מהעיר. זה לא שלילי, אבל בכדורגל לא צריך פוליטיקה. בהחלט לא קל לנהל היום את המועדון, בעלים מתחלפים, וכל 'משוגע לדבר' שלוקח את הניהול, יש לו רק מה להפסיד. אבל היום, הלוואי שהכדורגל יהיה הצרות שלנו".
רובוביץ' נולד ב-27 בנובמבר 1945, נשוי לשולה פלוס בן ובת ושישה נכדים. היום הוא הבעלים של "א.ט.ם", חברה עולמית לחלפים לתעשייה כימית, חקלאית וצבאית. "את החברה מנהל בני סער, בתי לימור היא אדריכלית. הבן שלי הגדיל את החברה, אני רץ אחריו".
הילדות שלו מתחילה, כמו הרבה בית"רים אחרים אז, במחתרות. "אבא שלי היה חבר בלח"י. הוא גייס את הבן דוד, אלכסנדר רובוביץ' בן ה-16 וחצי, להדביק כרוזים נגד המנדט הבריטי בפינת הרחובות אוסישקין/קק"ל במאי 1947. רכב של יחידה בריטית מיוחדת למאבק נגד המחתרות חטף והכניס את אלכסנדר לרכב, הוא עונה למוות, לא מסר מידע על חבריו, גופתו הושלכה לצד הדרך ליריחו ולא נמצאה עד היום. במקום החטיפה נמצאה כומתה שנפלה במאבק, עליה היה כתוב שמו של הקפטן האנגלי רוי פאראן. הוא הוברח לאנגליה. אנשי לח"י ביקשו נקמה, הם שלחו לביתו של פאראן מעטפת נפץ. את החבילה פתח אחיו רקס שנהרג בפיצוץ".
אביו נתן היה דור שישי בארץ ישראל, משפחה שעלתה מרוסיה ופולין. "למשפחה היה את בית המרקחת הראשון במאה שערים. אמא שלי רבקה היא מצפת. עד היום אני מתגעגע לריחות של האוכל הפשוט שבישלה, ולסלט המיוחד שעולים באפי. שייע גלזר שיחק בתחילת שנות השישים בבית"ר ירושלים והיה אורח לארוחות אצלנו בבית. לאורך השנים הוא הזכיר את 'הטעם הבלתי נשכח' של האוכל של אמא. למדתי בבית הספר הדתי ממלכתי תחכמוני, בראש השנה הייתי במקהלה של בית הכנסת, כשנגמרו החגים, קיבלתי מהגבאי 4 לירות, רצתי מהר לקנות בכסף מתנה באהבה לאמא שלי".
מאיפה הגיעה האהבה לכדורגל?
"אז בשנות החמישים כילדים שיחקנו 'סטנגה' בשכונת מחנה יהודה, ועל מגרש כדורגל בשכונת הבוכרים. מדי פעם, כשירד הלילה, נהגנו להדליק נרות כדי שנוכל להמשיך לשחק בכדור. עוברי אורח שראו את הנרות שאלו מי מת. אלילי ילדותי היו מבית"ר ירושלים - סימון אלפסי, פדרמן, יחזקאל, בירנבויים ושאול מזרחי. ב-1954 עלתה בית"ר לראשונה לליגה העליונה, שנקראה אז ליגה א'. בשבתות לא היה מה לעשות, הילדים צעדו למגרש ימק"א בתקווה שיכניסו אותנו למשחק, או שנתפלח פנימה. אחרי בר המצווה שלי והעלייה לתורה בבית הכנסת 'השעון' ליד שוק מחנה יהודה, בערך בגיל 13.5, הגעתי לבית"ר ירושלים. היו שם נערים משכונת רחביה שאורגנו ע"י רובי ולייזי ריבלין. תחילה לא רצו לקבל אותי כי אני הגעתי משכונת גאולה. אבל הם לא יכלו להתעלם מהיכולת שלי. בגיל 14 וחצי כבר שיחקתי בקבוצת הנוער של בית"ר ירושלים".
הפריצה שלו הגיעה ביום העצמאות 1959. "מכבי תל אביב של גלזר ורפי לוי הגיעה למשחק חגיגי. כמשחק מוקדם נקבע דרבי נוער בין בית"ר להפועל ירושלים. ההתרגשות שלי הייתה גדולה כשראיתי על הכרטיס למשחק כתוב שיש קרב ירושלמי מוקדם. בימים שלפני כן עסקו רבים בדרבי, נשמעו דיבורים על משחק בין מפא"י נגד חירות. המשחק נערך בקטמון, והמגרש כבר היה מלא במשחק הנוער. כבשתי שני שערים, ניצחנו את הפועל ירושלים 1:2, היה הלם בקטמון. ביום למחרת עם ילקוט הלימודים עליתי על אוטובוס. הנהג הגיש לי כרטיס ולא לקח תשלום. הוא אמר לי 'אתה הילד הבלונדי שתקע שני גולים, אתה לא משלם עבור הנסיעה'. היה מרגש שכבר מזהים אותי ברחוב".
יש לך זיכרון מוקדם משייע גלזר?
"יש לי דוד, שמו מאיר רובוביץ', שהיה בכיר באגד. בגיל 10 הגעתי לבקר אותו בתחנה המרכזית הישנה בירושלים. שוחחתי עם מאיר כשאדם ניגש אליו ושאל אם יוכל לפרוט אצלו כסף קטן. הסתובבתי וראיתי מולי את שייע הגדול, הפכתי לרגע לנציב מלח כמו אשת לוט. איזה שחקן כדורגל, איזו אהבה לכדורגל, איזה חוש הומור. כולם רצו בשנות החמישים להיות שייע גלזר".
בגיל 15 וחצי הוא עלה לבוגרים של בית"ר. "סימון אלפסי הנערץ אימן את הנוער, הוא עבד איתי על שיפור בבעיטה ברגל שמאל והעלה אותי לקבוצה הבוגרת. קיבלתי אישור מיוחד מההתאחדות לכדורגל. כששיחקתי נגד שמשון ת"א ונפלתי לדשא, הקהל שלנו צעק לעברי 'ילד, אתה רוצה מוצץ?"
בהמשך היו לו רגעים קצת פחות מביכים, בלשון המעטה. "במחזור השני של עונת 1963/64 שיחקנו בימק"א נגד הפועל באר שבע. השופט היה אברהם דודאי, כבר בדקה השנייה כבשתי שער יפה, נידם מבאר שבע השווה בדקה ה-15, אבל בדקה ה-51 כבשתי את שער הניצחון, 1:2. הפועל באר שבע סיימה במקום השני בליגה א' דרום אחרי בית"ר תל אביב ולא עלתה ליגה בשל יחס שערים. ראיתי שמדובר באחת הקבוצות הטובות בליגה. בעונה שאחרי, הפועל באר שבע סיימה במקום הראשון והעפילה לליגה הלאומית, בית"ר סיימה שנייה".
עוד לפני אורי מלמיליאן, רובוביץ' היה מספר 8 בקישור הבית"רי. "ידעתי שאני חייב להתנהל אחרת ולא להיות מוגבה מעם ומאוהדים. מי שאתה דורך עליו בדרך למעלה, אתה פוגש בדרך למטה. הוזמנתי כמדריך נערים לכפר ויתקין, אחד הילדים בכה וביקש לחזור הבייתה מגעגועים. חיבקתי אותו ואמרתי לו כי מחר יש טורניר כדורגל והוא ישמש ראש קבוצה. כעבור שנים רבות עשיתי מילואים בשבטה בדרום. ניגש אלי קצין בדרגה גבוהה, ושאל אם אני זוכר אותו. הוא הוסיף כי שמו איציק, הילד מכפר ויתקין שבכה. הוא הזמין אותי לחדר האוכל, שם היו קציני הפיקוד, וקיימנו שיחות ארוכות מהנות".
האיש ששינה לו את החשיבה המקצועית היה ד"ר ראול גלר. "בעונת 1965/66 ניסינו לשוב לליגה הראשונה אבל סיימנו במקום השלישי. גלר שיחק אצלנו, הוא סיים באותה עונה כמלך השערים בליגה השנייה עם 24 גולים. האמירה שלו, גם כשהיינו בפיגור בתוצאה, הייתה 'אולי נפסיד, אבל בואו נהנה מהמשחק. כל השחקנים למדו ממנו איך להתכונן - חבישת התחבושות, שרוכי הנעלים, הלבוש המסודר - ג'נטלמן של כדורגל שלא הכרנו עד אז בירושלים".
הוא כבש פעם אחת שער מ-70 מטר. "בעונה הכפולה של 1966/68 יצאנו למשחק חוץ במגרש הישן של הפועל לוד. השוער שלהם היה יהודה טובול (שעברת בהמשך את שמו לתובל ונהרג במלחמת שלום הגליל - א.ג.)". כך תואר השער במעריב: "יהודה טובול, השוער התמיר והמצטיין של הפועל לוד, קלט בדקה ה-16 כדור מבעיטה חלשה של אזולאי הירושלמי. הוא הקפיץ את הכדור ובעט אותו גבוה לעבר השני של המגרש, צופה במעוף הכדור. ברחבה הנגדית ניגש לכדור בביטחון רב הבלם אודי רובוביץ', שהמשיך את הכדור בבעיטה אדירה לצד השני, טובול נשאר המום, כשהכדור קיפץ מעליו ממרחק 70 מטר וחדר לפינה השמאלית הגבוהה, 0:1 לבית"ר ירושלים". רובוביץ' אומר כי לאחר המשחק, שהסתיים ב-0:2, ניגש אליו שוער בית"ר גיגי כהן, שהיה גם שחקן נבחרת ישראל בכדוריד, ו"אמר לי כי לאורך מאות משחקים, לא ראה שער מדהים כזה".
לקראת סיום העונה הוא יצא לשירות מילואים בסיני. רובי ולייזי ריבלין נסעו ברכבם להביא אותו למשחק החוץ באשקלון. "היום דברים כאלו לא קורים בכדורגל, בבית"ר פנו לראשי צה"ל לשחרר אותי לשבת. אמרו להם להגיע ולקחת אותי. רובי ולייזי נסעו בפז'ו 404 שלהם, הביאו אותי לאשקלון, שם כבשתי את שער הניצחון שלנו בדקה ה-85, ניצחון חשוב ביותר שבוע לפני המשחק בימק"א נגד מכבי רמת עמידר. אחרי המשחק החזירו אותי לסיני".
המאמן בעונת העלייה היה סמואל רזניק הגדול.
"רזניק הגיע אלינו כשחקן מארגנטינה בגיל מבוגר, אבל הוכיח יכולות גבוהות כשחקן מנהיג ודמות לחיקוי. באימונים הוא היה תוקע קרש דק בדשא, וממרחק של 35 עד 40 מטרים פוגע בבעיטה בכדור בקרש פעם אחר פעם. היו לנו בתחילת העונה הפסדים קשים בימק"א ובחוץ לרמת עמידר. הוא עצר את הנפילה, גיבש את הקבוצה חברתית ומקצועית למשימת העלייה לליגה הלאומית".
הרגע שצרוב מכל בתודעה הוא המשחק ההיסטורי נגד רמת עמידר בימק"א. "שלושה מחזורים לסיום העונה הובלנו את הטבלה ביתרון בן שתי נקודות והפרש של חמישה שערים. ניצחון שלנו היה מבטיח את החזרה לליגה העליונה אחרי 13 שנים. הפעם הצלחתי להגיע מסיני לשני אימוני הסיכום. למעלה מ-8000 צופים גדשו את ימק"א. את המשחק שפט משה אשכנזי. אוהדי בית"ר בסואץ אמרו לי כי אין לי מה לחזור אם לא ננצח. בדקה ה-85 קיבלתי מסירה ממונסה, חופשי ברחבה, עשיתי מספר צעדים ומול השוער טופמן בעטתי שטוח מימין לשמאל לתוך הרשת. האוהדים השתוללו משמחה, אנשים מבוגרים יוצאי מחתרות אצ"ל ולח"י הזילו דמעות כילדים. חגגנו את העלייה עד אור הבוקר, ואז חזרתי לגדות התעלה, הובטחה לנו נסיעת פרס בת שבועיים לאירופה. בשני משחקי סיום העונה ניצחנו את כפר שלם 2:7 ואת בית"ר קריית אונו 0:3".
המשחק נגד עמידר היה זה שבו הוצמד לו הסלוגן שמלווה את אוהדי בית"ר עשרות שנים. "בעקבות הניצחון חובר שיר האוהדים 'מי דפק את עמידר? אודי חמודי'. גם היום כמעט כל אוהד של בית"ר מכיר אותו. גם כשביקרתי בסין הזכירו לי את רמת עמידר".
עונת 1968/9 לא הייתה פשוטה. "יותר מכל זכור המשחק בבלומפילד שפוצץ נגד האלופה הפועל תל אביב, הבעיטה של רוני קלדרון לשער, פריצת החייל מהיציע ומניעת הגול. ניצלנו מירידה במשחק האחרון, שהיה רדיוס בחדרה נגד הפועל באר שבע, ניצחנו 1:2 מפנדל שלי וגול של ארצי בן יעקב. חזרנו למלון קיסר, כולם קפצו לבריכה".
באותה תקופה הוא גם הפך לבלם. "המאמן אריה רדלר הוריד אותי לעמדה, עם החולצה מספר 5. הוא ראה שלא אהבתי לרוץ, וביקש שאשחק מאחור, מעמדת הבלם כבשתי מספר שערי בום ממרחקים של 30 וגם 40 מטרים".
רגע תהילה נוסף היה שער ניצחון בדרבי הירושלמי אחרי שנים של שליטה אדומה. "בבית"ר ציפו שנים ארוכות לניצחון בליגה על הפועל ירושלים של בן רימוז', סינגל, וחבריהם. בדקה ה-80 מרדכי בנבנישתי נגד בכדור ביד ברחבה. נקבע פנדל, הכדור שקל טון בגלל הבוץ והגשם, בעטתי בומבה לאמצע השער של דני אלקיים פנימה. 0:1, והכותרות היו 'הלם בהסתדרות'. בעטתי בליגה 10 פנדלים, לא החמצתי למעט פנדל אחד, השופט הנדוורג קבע בעיטה חוזרת שבה כבשתי".
הפרישה שלו הגיעה מוקדם - מעט לאחר גיל 27. "אחרי החתונה ותחילת הלימודים פרשתי בגיל צעיר. הייתה לי הצעה מאברהם מנצ'ל לעבור למכבי חיפה, אבל הפרישה הייתה סופית. עזבתי את ירושלים, שם קבורים הורי, אני מתגורר היום ברמת השרון".
ב-26 במרץ חגג 50 שנות נישואין עם שולי. "התחתנו במלון דיפלומט בירושלים, החתונה הראשונה במלון. איש הפרחים יוסי גיל קישט את האולם חינם אין כסף. לפני מספר חודשים, הזמין אותי ואת אשתי איתן גולדמן להתארח שבוע בבית המלון שלו בפראג. אבא שלו היה מנהל מלון דיפלומט בירושלים, והוא כילד העריץ אותי והגשים חלום ילדות לארח אותי אצלו".