"אחרי הזכייה של בית"ר ירושלים בגביע המדינה ביוני 1976, שובצנו יחד עם האלופה הפועל באר שבע כקבוצות הראשונות של ישראל באינטרטוטו האירופי. המסע החל בברן שווייץ נגד יאנגבויס, הובסנו 6:3. עברנו לווינה למשחק נגד אדמירה ואקר. במהלך המשחק החל שחקן אוסטרי של אדמירה לנבל את הפה ולקלל אותי 'יהודי מלוכלך' וגם שחקנים נוספים. צעקתי לבלם שלנו יצחק ג'אנו ואמרתי שלו תוך הצבעה על האוסטרי 'החריין הזה מקלל אותנו בלי הפסקה'. ג'אנו רץ למטונף הזה מיד, החלו דחיפות צעקות ונוצרה מהומה גדולה. השופט הפריד בקושי ולאחר דקות ארוכות ג'אנו ביקש מאיתנו לאפשר למשחק להימשך. הוא היה האיש למשימות מיוחדות, כבר הייתה לו תוכנית המשך".
לאחר הפתיחה של דני נוימן פניתי לג'אנו עצמו שיספר על הפינאלה. "נוימן פנה אלי בנושא הקללות של הנאצי הארור. כשניגשתי אליו הוא לא עצר ולא סתם את הפה המלוכלך שלו. המשחק חודש, כעבור שתי דקות הוא כדרר במרכז המגרש. רצתי אליו והבאתי לו את האמא של הכניסות, אחת שגומרת לאלתר קריירה'. הוא זעק כמו עכבר מכאבים. הביאו אלונקה ופינו אותו לבית החולים. הנאצי הגמד הזה לא חזר יותר לשחק כדורגל. ניצחנו 1:3 מצמד של יואל מסוארי משמשון שחיזק אותנו וגול של נוימן. לגומלין בבלומפילד כעבור שבועיים האנטישמי לא הגיע, גם פה ניצחנו 1:3".
דני נוימן נולד בירושלים ב-8 בפברואר 1955, הוא נשוי להדס ויש לו שלשה ילדים ושבעה נכדים. "אני עוסק בעבודה כעו"ד עצמאי ולא קשור לאימון כדורגל. אני מגיע כבר שנים יחד עם אשתי, החתן שלי ואחי לכל משחק בית של בית"ר ירושלים", הוא מעיד ומספר איך הכול התחיל. "גדלתי בשכונת רחביה, מהשכונות הטובות בירושלים שמרבית תושביה היו מזוהים עם מפלגת השלטון מפא"י. בודדים כמו משפחת ריבלין, מרידור ונוימן היו בתנועה הרביזיוניסטית של ז'בוטינסקי ומנחם בגין. התגוררנו במה שכינו 'המשולש הרביזיוניסטי'. למדתי ביסודי ובתיכון בגימנסיה העברית בירושלים. היינו חברים טובים, כל ילדי השכונה. מפא"י וחירות היו כמעט אותה תנועה אז, רק התפיסה הכלכלית שונה. יש לי אחות בכורה טלי, שתחגוג בקרוב 80, ועדיין מתרגמת לערוצי טלוויזיה שונים. אחי רמי ניהל את המחלקה הכירורגית בבית החולים הדסה, ואני הקטן בבני נוימן".
שמה של אמו היה לבנונה. "היא נולדה בצפת ב-1918, השם ניתן לה בזכות הרי הלבנון הניבטים ממול. אמא היא נכדתו של רבי דוד שו"ב, ממייסדי ראש פינה, יסוד המעלה, משמר הירדן ועין זיתים. הרחוב הראשי בראש פינה הוא על שמו". האב, פרופסור צבי נוימן, היה אוהד של בית"ר ירושלים. "כילד הצטרפתי לאבא לכל משחקיה של הקבוצה, ינקתי כדורגל בבית, לא החמצנו משחק גם בליגה השנייה, כמעט לאורך כל שנות השישים . האהבה למועדון ולכדור דבקה בי, בילדותי ביליתי שעות ארוכות ברחובות עם ילדי השכונה במשחקי כדורגל, מה שהיום הלך ונעלם. אבא היה נשיא בית"ר ירושלים, הוא מונה לתפקיד על ידי היו"ר רובי ריבלין".
יש לך סיפור כואב על אבא.
"הוא היה חלוץ הכירורגיה, הקים את המחלקה הכירורגית בבית החולים הדסה עין כרם. בינואר 1977 חזרתי מאימון בימק"א ונשמע צלצול בדלת. פתחתי ומולי ניצב מנחם בגין, ולצידו מזכירו יחיאל קדישאי. בגין ברך בשלום, אמר שהגיע לבקר את אבא. קראתי לאבא, שליווה אותם לחדרו. הם שוחחו ארוכות ובגין הבהיר לאבא 'צבי, לכשאקים את ממשלתי הבאה בעזרת השם, אני מייעד אותך לשר הבריאות הבא של ישראל'. אבא הבהיר לבגין כי לדעתו הוא עדיין צעיר, והוא יוצא בתחילת פברואר לשנת שבתון בארצות הברית'. הוא המריא לארצות הברית במרץ 1977, שם נפטר בגיל 59 מאירוע לב. הוא לא זכה לראות את המהפך וחילופי השלטון".
הוא החל לשחק באופן סדיר בגיל מאוחר יחסית. "רק בגיל 14 וחצי הגעתי לבית"ר, לקבוצת הנערים של המאמן סמואל רזניק, כדורגלן שעלה מארגנטינה והיה מכוכבי הקבוצה, שחקן ענק ובן אדם נפלא. עליתי לנוער וזכינו בתואר האליפות היוקרתי".
אריה רדלר זיהה את הכישרון שלו והעלה אותו לבוגרים. "הוא מאמן נפלא אוהב כדורגל, העלה אותי בגיל 15 ושמונה חודשים למשחק הראשון שלי נגד שמשון תל אביב. נכנסתי לחדר ההלבשה בדממה ויראת כבוד, התלבשתי בקצה בצד. הבטתי בהערצה על אודי רובוביץ' ועל ארצי בן יעקב, בית"רי שהגיע מנחלת ז'בוטינסקי בבנימינה, על סורינוב, צ'רנוחה, ג'אנו, חיים אזולאי, יוסי חכם ואחרים. בעונת 1971/72 עם רדלר סיימנו במקום השני".
איזו בית"ר הייתה אז?
"כמעט רוב השחקנים היו מהשכונות, יוצאי מרוקו, איראן, כורדיסטן, עיראקים ממוסררה, ממילא והקטמונים. בית"ר הייתה בית חם לכולם. אהבתי את כל השחקנים, הם הזמינו אותי להתארח ולבלות ולהתאהב במאכלים של האימהות, הייתי בן בית אצל כולם, נהניתי והרגשתי מצוין. אהבנו להגיע לימק"א שעתיים וחצי לפני האימון, לעלות למעלה לשתות קפה או תה, לספר חוויות ולדבר על כדורגל. ירדנו למטה לקבל מסז' מפנק מגסטון האגדי, שהיה אלוף ההיאבקות של הונגריה. בחורף ובגשם הירושלמי היינו טובעים בבוץ אבל לא התפנקנו, ידענו להתחבר כגברים ולשחק כדורגל".
היריבה העירונית הפועל ירושלים הייתה אז קבוצה חזקה, עם כוכבים כמו בן רימוז', ליאון אזולאי, יצחק מרילי ועוד - אבל בדרבי ערב מלחמת יום הכיפורים בית"ר הביסה 1:5, "כי הפועל הופיעו עם המון שחקנים צעירים בשל הגיוס הגדול לצבא". בן רימוז' היה אחד משחקני ההשראה של נוימן, והיה עוד אחד - יוהאן קרויף: "הוא היה המודל לכדורגל דמיוני, לכן שיחקתי תמיד עם המספר 14".
אחרי שיוסי שריד ואהוד אולמרט הקפיאו את הירידות והצילו את בית"ר מנשירה לליגה הארצית, הגיעה עונת השיא הראשונה - 1975/6 תחת נסים בכר. "לדעתי זאת הייתה העונה הגדולה ביותר של הקבוצה מבחינת כדורגל, נתנו הצגות. איבדנו את תואר האליפות במחזור האחרון כי לא האמנו שמכבי יפו תנצח את הפועל באר שבע בחוץ במגרשה. הפסדנו 2:0 טיפשי שלמכבי תל אביב לא נתן כלום, אליפות שנזרקה סתם לפח. אחרי 4 ימים פגשנו את מכבי תל אביב בגמר הגביע ברמת גן. היה מספר שיא של צופים, כמו נגד ברית המועצות ב-1956, קרוב ל-60 אלף צופים נתלו על כל שלט. ניצחנו 1:2, הבקעתי, ויקי פרץ השווה ואורי מלמיליאן כבש בהארכה בדקה ה-114".
תאר את הגול שלך.
"אחד השערים הכי יפים שכבשתי. התקפה מצד שמאל, הכדור נכנס לרחבת העונשין ובעטתי בעוצמה אדירה לרשת העליונה של השוער גדעון אלרן. את הגביע הניף הקפטן דוד ישי ז"ל. אחרי הזכייה הזמרת הנערצת אהובה עוזרי כתבה והלחינה שיר עם המילים 'מלמיליאן ונוימן הביאו לנו תהילה'. עצוב שהיא אינה איתנו".
היה סיפור מצחיק עם האפסנאי ההיסטורי רפאל עמיאל בשבדיה.
"עמיאל האגדי היה אפסנאי, אבל תפקד עם תיק רפואי גם כסוג של איש עזרה רפואית ראשונה, סוג של רופא. כששחקן היה נפצע וקיבל מכה בראש , עמיאל המומחה היה מרסס ספריי. במשחק בשטוקהולם באינטרטוטו נגד מאלמו נפצע שחקן שלנו, עמיאל פרץ כסילון למגרש עם התיק, אבל שני כלבי משטרה מקומית שהיו קשורים לגדר החלו לנבוח עליו חזק. הוא נפל וסירב ללכת לשחקן הפצוע, כולו רעד מפחד".
מה זה שוקולד, מנטה מסטיק?
"הגיע לבית"ר ירושלים שחקן מחצור ששיחק בקריית שמונה, כדורגלן ובן אדם נפלא, ויקטור לוי. שלישיית הקישור שכללה אותו, את אורי ואותי הייתה הכי טובה בארץ. ויקטור היה המנוע, הוא עשה בשביל אורי ובשבילי את כל משימות ההגנה. הייתה לנו הבנה עיוורת, משחק מרהיב של נגיעה אחת בכדור. היה את הנער מחצור, הנער מ-ממילא והנער מרחביה, קיבוץ גלויות. באותה תקופה הייתה שלישיית הבנות ירדנה ארזי, רותי הולצמן ולאה לופטין עם ההרכב 'שוקולד, מנטה מסטיק' . הדביקו לנו את הכינוי הזה".
ב-1979 נרשם עוד גביע, שוב אחרי מקום שני בליגה, שוב 1:2 ושוב השער הראשון של נוימן. "היה תרגיל של בעיטה חופשית, מלמיליאן הקפיץ לתוך הרחבה את הכדור אליו עשיתי ספרינט של חמישה מטרים. הכדור קיפץ, ומהאוויר שלחתי בעיטה אדירה, מתחת למשקוף של השוער מנו שוורץ ז"ל, גול ענק".
אתה מניף את הגביע כקפטן הקבוצה.
"את הגביע העניק לי נשיא המדינה יצחק נבון, שלחש לי באוזן ושאל 'מה שלום אמא?'. אני זוכר שגם עזר ויצמן ירד לדשא לברך אותי. על הכתפיים של האוהדים היה נדמה שאני המום, אבל זה היה מלגימה לא קטנה של שמפניה".
הוא הוציא לאור את הספר 'אני דני נוימן קפטן בית"ר ירושלים", אותו הוא מתאר כ-"ספר קטן, שכתב נפלא ידידי דני דבורין על הילדות והבגרות שלי. המחיר לרכישה אז היה 25 לירות".
אחרי השיא הגיע עונת שפל ונוימן הוביל לעזיבת היו"ר עמוס אהרוני. "הייתה עונה לא טובה, השחקנים תמכו בשנהר, אותו ביקש היו"ר אהרוני לפטר. קיימנו ישיבת חרום בביתו של השוער יוסי מזרחי, בה סוכם ובה הבהיר אהרוני כי אינו מתכוון לפטר את שנהר. כעבור שלשה ימים הוא החליט לפטר את אותו. השבתנו את האימונים, אהרוני התפטר, ותנועת הליכוד הקימה וועד מנהל. ירדנו לליגה הארצית בעונת 1979/80 מהמקום האחרון, יחד עם בית"ר תל אביב".
ואז רעידת אדמה - אתה עוזב את ימק"א למכבי תל אביב.
"האמת שלא הסתדרתי עם היו"ר יוסי ז'רז'בסקי, ממש לא הרגשתי שהוא רוצה אותי ורוצה שאמשיך. יו"ר מכבי תל אביב אמיר דוידסון שהוא גיסי רכש אותי תמורת סכום שיא של מיליון 750 אלף לירות, הגבוה ביותר עד אז בכדורגל הישראלי. היה עיתונאי שפברק אמירה שלי 'אתם בליגה השנייה, אני אשחק בדרבי של תל אביב'. לא היה ולא נברא.
במכבי תל אביב שיחק תחת דוביד שווייצר. "המאמן הכי גדול שאימן אותי. היה כמו אבא שלי, אין לתאר במילים את האיש הענק הזה. פתחתי את העונה מצוין, אבל במחזור החמישי נגד שמשון תל אביב, אחרי מחצית הראשונה נפלאה שלי, הכשיל אותי דוד (צ'ף צ'ף) שוקיאן , נפלתי על עצם הבריח, לא יכולתי לזוז, לא שיחקתי 6 מחזורים".
זו לא הייתה הפציעה האחרונה שלו שם. "חזרתי לשחק, אבל נפצעתי בשריר ארבע הראשי, פציעה שלחצה על עצב. טסתי לגרמניה לפגוש את פרופסור שניידר, לבלגיה אל ד"ר מרטנס ולכל מומחה אפשרי. אחי פנה לפרופסור חיים פוגרונט, אורתופד מהמעלה הראשונה בהדסה, הוא ניתח אותי שוב, וזה הצליח, הלחץ מהעצב נעלם, חזרתי תוך חודש לשחק".
באמצע עונת 1982/3 הוא חזר לימק"א. "בית"ר הייתה במאבקי הישרדות. אברם לוי דאג להחזיר אותי, ב-15 המשחקים האחרונים כבשתי 8 שערים מכריעים, בין הדקות 80 עד 90, עזרתי לקבוצה להישאר בליגה".
בעונה שלאחר מכן, כשהוא בן 29 בלבד, פרש נוימן מכדורגל. "הייתה לי פציעה מתמשכת בשרירי הבטן, לא יכולתי להמשיך יותר, כאן הסתיימה דרכי ככדורגלן" .
הוא שיחק בכל נבחרות ישראל "מהאפרוחים עד הבוגרת" עם 13 הופעות בינלאומיות. לאמן את בית"ר לא זכה ("האמת שמאוד רציתי, האמנתי וקיוויתי, אבל לא נתנו לי, לא רציתי גם להפעיל קשרים, אלו החיים"). לאחר פרישתו אימן נוימן את קריית גת, בית"ר רמלה, הפועל יהוד, בית"ר תל אביב והפועל ירושלים.
ולסיום, אי אפשר עם הערה קצרה לגבי התקופה בטלוויזיה, עליה כבר נכתב ודובר רבות. "אם הייתי שייך ומזוהה פוליטית לצד השני של המפה, אז הכול היה בסדר", הוא אומר, "נהניתי לעבוד 25 שנים ב'שירים ושערים' בעיקר עם דני דבורין, ושנים כפרשן כדורגל בטלוויזיה הישראלית. אני איש כדורגל בכל נפשי, אוהד כדורגל, אוהב כדורגל והכול היה באהבת אמת".