"אחרי משחק נוער בתל אביב, החלטתי שהרכב שהסיע אותנו לא יחזור לירושלים, פשוט ייסע לבלומפילד למשחק של בית"ר. ביקשנו מרובי ריבלין כ-20 כרטיסים וזה עורר מהומה, בכל זאת משחק חוץ שלנו. ריבלין ניגש אלינו לשער 7 בחוץ ואמר לי "בוא הנה, אזולאי קטן, זו פעם ראשונה ואחרונה'. הוא הכניס את הקבוצה למשחק, חיבק אותי ואמר 'כשאתה תהיה הקפטן של בית"ר ירושלים, נזכה בתואר האליפות'. הייתי תלמיד תיכון, ריבלין קרא לאברם לוי והבהיר לו לדאוג לי כספית ללימודים".
חנן אזולאי נולד בירושלים ב-23/3/1958, נשוי פלוס 4 עם ארבעה נכדים, מתגורר במושב תומר בבקעת הירדן. "המשפחה עם 9 ילדים התגוררה תחילה במעברה סמוך לירושלים. רק כשנולדתי, עברנו לדירה ברחוב יוחנן בן זכאי בעמק רפאים, סמוך מאוד למגרשה של הפועל ירושלים. בילדותי, כמו בכל מקום באמצע שנות ה-60, שיחקנו כדורגל שכונתי בכל שטח פנוי. אותי, הקטן, שלחו בעיקר לעמוד בשער. באמת שהייתי שוער טוב מאוד. נקשרתי לכדורגל, אבל לא ממש בכל רצוני וכוחי. המשפחה הייתה בית"רית, אני נחשבתי כמי שפנה לחברה הגבוהה, הייתי חבר נאמן של תנועת 'מחנות העולים'. אהבתי יותר מכל ריקודי עם, חיבור למושבים ולקיבוצים".
אחיו חיים היה מכוכביה הבולטים של בית"ר ירושלים והקפטן שלה בעידן של רובוביץ', שאול מזרחי, דוידוף, צ'רנוחה ואחרים. "האחים האחרים שלי ואני הלכנו למשחקי ואימוני הפועל ירושלים של אלי בן רימוז' כי הוא היה קרוב יותר, בלי הוצאות כספיות לימק"א של בית"ר".
חמישה כדורגלנים יצאו מהמשפחה. "חיים היה חלוץ מצוין וקפטן הקבוצה בשנות השישים ותחילת השבעים. שלמה היה בלם מצטיין, אבל בשירות הצבאי הפסיק עם הכדורגל. עודד היה כישרון שלא פרץ. מאיר היה קשר בבוגרים, עסק כל יום במשך 6 שעות בקראטה , עזב ועבר לפורטו ריקו , וכמובן אני. ראשי המועדון יאמר לא אהבו שיש הרבה שחקנים ממשפחה אחת".
איפה התחיל הכדורגל אצלך?
"התחלתי ללא כרטיס מסודר בהפועל ירושלים. יום אחד ניגש אלי סמואל רזניק, מכוכבי בית"ר ומאמן במחלקת הנוער, ואמר לי 'ראיתי אותך משחק , ביום חמישי אתה לא כאן בהפועל, תגיע לאימון של בית"ר'".
זוכר את המשחק הראשון שלך בבוגרים?
"בהחלט, ב-1975 נגד מכבי פתח תקווה בעמדת המגן הימני. מולי שיחק הקיצוני הנפלא שלהם דני ספוקויני ז"ל. שמרתי עליו מצוין וזכיתי לשבחים".
ואז ירדת בסוג של בריחה לקיבוץ איילות בדרום.
"אהבתי לטפל בגן הירק שם. לא הייתי בקשר עם איש בירושלים. הגיע טלפון למזכירות מאחי חיים, אשר הבהיר כי זומנתי לנבחרת הנוער של שפר, ואם לא אגיע הוא יגיע לקחת אותי משם הביתה. עזבתי חזרה לירושלים. בנבחרת הנוער שפר לימד אותי לא לרוץ כמגן רק על קו האורך, הוא דרש להיכנס בכדרור לאמצע ולא להיות שחקן הגנה אפרורי. אני חייב לו המון, שפר היה גאון כדורגל".
היה סיפור של תרמיל ומקל והיעלמות במדבר יהודה.
"אהבתי הגדולה עד היום היא לטייל ולסייר ברחבי ישראל. בגיל 17 יצאנו שבעה חבר'ה לטיול של תרמיל ומקל במדבר יהודה, אבדנו שם, תקועים. אחרי 24 שעות כוחות החיפוש מצאו אותנו בריאים ושלמים".
ניסים בכר הגיע לבית"ר בעונת 1975/6 ושם באה גם התקרית הראשונה של אזולאי. "בשיחה אישית עם בכר שאלתי אם יש לי אצלו מקום לשחק. הוא השיב, 'לא, מי אתה?'. אמרתי שאם כך אני מבקש ללכת מבית"ר. הוא השיב מיד, 'אתה יכול ללכת'".
הוא כבר היה בדרך לאשדוד. "הם שמחו מאוד לקבל אותי, אבל במשחק אימון של אשדוד נגד בית"ר הייתי מצוין. רובי ולייזי ריבלין נכנסו אלי ובצעקות הבהירו לי 'אתה ממשפחת אזולאי, אתה לא עוזב לשום מקום'. נשארתי בבית"ר".
את סיום עונת 1975/6 הוא זוכר היטב. "איבדנו את האליפות להפועל באר שבע במחזור האחרון. הפסדנו למכבי תל אביב 2:0 ואז התברר שמכבי יפו ניצחה בבאר שבע, האליפות הייתה בידיים שלנו כמעט. הגענו לגמר הגביע נגד מכבי תל אביב, אחרי שעברנו את מכבי נתניה ברבע הגמר עם ניצחון 2:4.בחצי הגמר ניצחנו את הפועל כפר סבא 0:1, משחק בו נפצעתי וישבתי על הספסל. 55 אלף צופים הגיעו לרמת גן, בית"ר ניצחה 1:2 אחרי הארכה מגולים של נוימן ומלמיליאן".
לגביע השני ב-1979 הוא היה שותף מלא. "סיימנו שוב במקום השני. בגמר פגשנו את האלופה מכבי תל אביב עם פרץ ושפיגל. ניצחנו 1:2, גביע המדינה היה אז כמו אליפות".
העונה הבאה הייתה פחות מוצלחת. "עונת נפל, מקום אחרון בטבלה ורק ארבעה ניצחונות. ירדנו יחד עם בית"ר תל אביב והכח רמת גן לארצית. כעבור עונה סיימנו במקום השני אחרי בית"ר תל אביב, עלינו חזרה לליגה הלאומית".
ההפסד הכואב מכולם היה ה-3:1 בימק"א להפועל תל אביב, הפסד שמנע אליפות היסטורית.
מה היה שם עם דוביד שווייצר?
"אצל שווייצר היה ידוע שאין דבר כזה להפסיד פעמיים. אחרי הפסדים ידענו שיהיו צעקות אדירות, מוצדקות והמון ריצות כושר. הוא נהג להגיד 'אני אראה לכם, אתם לא מפסידים'. לפני המשחק נגד הפועל תל אביב ידענו שניצחון שווה אליפות. ידענו שרוב השחקנים של הפועל מעדיפים שלא לשחק, כולל משה סיני הכוכב הגדול שלהם, ושוכנעו לעלות ממש לפני היציאה לימק"א. שוויצר הורה חד משמעית לשלמה קירט לשמור על סיני. להם המשחק לא היה חשוב. קירט היה שחקן שאי אפשר היה לעבור אותו. הוא קיבל את סיני, אבל השאיר אותו לבד. הוא חשב שאנחנו לוקחים בהליכה, אין צורך לשמור. זאת הייתה פשלה רצינית שלנו.
"בסיום, השחקנים והאוהדים היו בהלם מההפסד. אני פרצתי בבכי, ואז ניגש אלי גילי לנדאו, חיבק אותי וניחם מכל הלב. לא אשכח את המעשה הזה".
בבית"ר שיחקו בשנות ה-70 וה-80 שחקנים בפרופיל גבוה - אורי מלמיליאן, דני נוימן, יוסי מזרחי, אלי אוחנה ועוד, אבל את סרט הקפטן אזולאי, עם החולצה מספר 10, היה זה שענד. "בגיל 24 קיבלתי את הסרט. להיות קפטן בבית"ר ירושלים לא היה רק להחליף דגלים ולהגריל את הצד בו פותחים במשחק, זו הייתה משרה מלאה. בבית"ר לא היה בשנים אלו כסף. היה צריך שחקן בחדר ההלבשה שיהיה הכתובת בעיקר בזמן מצוקה. לאברם לוי לא היה רישיון נהיגה, נסעתי איתו לכל מקום, טיפולים רפואיים ופניות לרופאים, למי לסדר רכב, למי מהם לדאוג לריהוט בבית והחשוב ביותר - לטפל במשכורות, מי יקבל, למי ידחו את התשלום".
כן, זו הייתה הבחירה. מי יקבל ולמי ידחו. "היה מצב כספי קשה, שחקנים שפנו לאפסנאי עמיאל נענו שאין משחת נעליים לטפל בכלי העבודה החשוב ביותר".
איך מטפלים בחוסר של משחת נעליים?
"פניתי לכתב המקומון של ירושלים רוני דיאון ז"ל וסיפרתי לו. הכותרת בשישי ערב המשחק בשבת הייתה 'אין בבית"ר משחת נעליים'. היו"ר משה דדש נסע בשבת בבוקר לעיר בעתיקה, רכש קופסה מלאה של המשחה, מסר לי את החבילה ואמר 'קח אדון קפטן, משחת נעליים'".
היה איום שלא עולים להתאמן בשל אי קבלת שכר?
"הייתה תקופה שבגלל עיקולי מס הכנסה המשכורת לא הועברה בזמן. היה לי מסר להנהלה - לא נעלה להתאמן בלי לקבל חלק מהכסף. זה נמנע ברגע האחרון אחרי שדדש הגיע לאימון והעביר צ'קים אישיים שלו לשחקנים. אורי מלמיליאן התעלה במספר פעמים, כאשר ויתר על המשכורת שלו כדי ששחקנים אחרים יקבלו תשלום. אברם לוי נתן את כולו, בזכותו שרדנו תקופה ארוכה. השחקנים הבכירים כמו נוימן, מזרחי ואורי, התאמנו והלכו בסיום לביתם, לקפטן הייתה עבודת המשך של שעות רבות למען המועדון, כולל ארגון טיולים, ריקודי עם וחיבור של להיות ביחד כקבוצה".
דרור קשטן לא אהב אמירה שלך בתקשורת שהקבוצה הולכת לאליפות.
"הייתה בעיה כספית בקבוצה, את עונת 1986/87 תחת היו"ר רוני בר און קיימנו בבלומפילד. קשטן לא אהב את הכותרת שלי על האליפות, טען שזה ימריץ נגדנו את כל הקבוצות ושלח אותי לוועדת משמעת. בר און התערב, אמר שהדברים שאמרתי הם רעיון שלו".
זו הייתה אחת העונות הגדולות בתולדות בית"ר. "אוהדים מכל הארץ מילאו בכל משחק את היציעים. שיחקנו התקפי , לא חשבנו על הגנה. אוחנה ומלמיליאן כבשו 15 שערים כל אחד, סמי מלכה הבקיע 13 גולים".
ובסוף, הסתדרת כלכלית מבית"ר?
"קיבלתי מבית"ר ירושלים 15 אלף דולר מתוך השכר הכללי, לרכוש לחתונה שלי חדר על הגג בבניין סמוך לימק"א. דדש דאג שאקבל אז רכב שהיה להיט, ב.מ. וו 315. הצלחתי להשיג רישיון לבנות בחדר מסביב פנטהאוז שניצב שם עד היום. את הרכב מכרתי בששת אלפיים דולר ובעזרת משכנתה רכשתי לי בית".
בוא נמשיך לעונת 1988/89, פרשת סרט הקפטן.
"זה התחיל משום מקום, נפצעתי בקרסול לפני שני משחקי שמינית גביע המדינה 1988/89, נגד הפועל תל אביב, בחוץ ובבית . הגעתי לקשטן ואמרתי לו כי אני מקבל זריקות לקרסול הפצוע, לא אשחק במפגש הראשון, אחזור לגומלין בימק"א. הפסדנו בבלומפילד 2:0, בגומלין הבסנו אותם 0:5. מאז קשטן התהפך עלי, הוא החליט למחוק אותי. לא ברור לי למה קשטן נכנס בכוכבים, לא הבנתי למה כקפטן הקבוצה הוא התעלם ממני".
ומה התברר לך אחרי בדיקה מעמיקה?
"בחצי הגמר ניצחנו את בית"ר תל אביב 0:1 ועלינו לגמר הגביע. אורי מלמיליאן, שכבר היה בדרך למכבי תל אביב, היה צריך כפרדה מהמועדון להניף את הגביע אם נזכה בו עם סרט הקפטן. בחצי הגמר נכנסתי לקראת הסיום כדי להעביר זמן ולשמור על שער היתרון, בלי הסרט".
הייתה לך פגישה בנושא עם מלמיליאן?
"נפגשתי עם אורי בבית קפה בימק"א, הנושא היה שיחה מרכזית בקבוצה. שאלתי את אורי אם יכול להיות שהוא יניף את הגביע כקפטן במקומי. אורי אמר, ואני מאמין לו, שאין על הפרק שום דבר כזה, 'אני לא יודע על כוונה כזאת, דבר עם דרור קשטן'".
ואז מגיע משחק הגמר נגד מכבי חיפה.
"נשלחתי אל ספסל המחליפים, סרט הקפטן על זרועו של מלמיליאן. מכבי חיפה הייתה בכושר מצוין, במחצית הם הובילו רק 0:1 אחרי ששחטו אותנו מקצועית. האוהדים ביציעים צעקו את השם שלי, רצו שהמאמן יכניס אותי, מי שנכנס היה יעקב שוורץ. בהמשך נכנסתי במקומו של רונן רוקמן, אבל אורי חברי לא העביר לי את סרט הקפטן שנותר אצלו על היד. אבי כהן כבש אחרי מלמיליאן את יתרון 1:2 שלנו, לפני הגול האדיר של עופר מזרחי שהשווה בדקה ה-90. בישלתי לאבי כדור לגול, בהארכה".
המשחק נכנס לפנדלים. "הלכתי לספסל ולא ניגשתי לחבורה סביב המאמן כדי שייתן לי לבעוט. אלי אוחנה שהגיע למשחק מבלגיה ראה זאת, ירד אלי וצעק לעברי 'עזוב אותך מהכול, לך מהר ותבעט, אתה חייב לבעוט. בעטתי בהצלחה ולקחנו את הגביע".
ואז הוא ראה את התמונה המלאה. "באותו רגע הכול היה מובן וברור לי. בעוד השחקנים פורצים באושר לעבר הקהל ביציעים, קשטן לקח את מלמיליאן להניף את הגביע, כדי שלא יהיו בעיות. אני מעריך את אורי ומפרגן לו, אני לא רוצה וחושב לפגוע בו בדבריי. אורי הניף את הגביע, וזה היה יכול להתבצע אז אחרת".
ב-1990 נפצע ופרש. "בית"ר שיחקה בשכונה נגד בני יהודה, רוני לוי שיחק אז בבני יהודה והוא עם כובד משקלו גומר לי את הרצועות ברגל ימין. עברתי ניתוח, הוא הצליח מאוד, אבל הכדורגל כבר יצא לי מהאף. בגיל 31 החלטתי לתלות את הנעליים, להגשים חלום לברוח מהכדורגל ולהפוך למושבניק".
אבל אתה ממשיך באימון כדורגל.
"בעזרת ראש מועצת בקעת הירדן אלון אזולאי הקמנו קבוצת כדורגל בליגה ג', הפועל בקעת הירדן. היום אני מתעורר בכל יום בשעה 04:00 לפנות בוקר כדי להפעיל אקדמיית כדורגל לילדים, בה 25 נערים שפותחים את יומם בשעה 06:00 באימון ראשון".
היה לך חלום שהתגשם כשחקן נבחרת ישראל?
"כשחקן נבחרת היה לי חלום להיות במעמד זה כמאמן. הגשמתי את החלום כמאמן נבחרת הנערים של ישראל, ממנה יצאו בין השאר גולסה, גדיר, טוואטחה, דור מיכה, אלי דסה ואחרים".