בשנת 1994 נסע ג'ון שאטוק, אז עוזר מזכירת המדינה לענייני זכויות אדם, לרואנדה. מטרתו הייתה לראות במו עיניו את האימה המתחוללת במדינה בעקבות רצח העם שביצעו אנשי שבט ההוטו במיעוט משבט הטוטסי. מהמטוס הוא חשב שהוא רואה בולי עץ צפים על פני הנהר, אך מבט קרוב יותר גילה שמדובר בגופות. "לפעמים כשאני ליד נהר קטן אני חושב שאני רואה גופות צפות בו", הוא אומר למצלמה בחלוף כמעט שלושים שנה. לא הרבה אחר כך הוא ימריא גם לבוסניה כדי להתחקות אחר הטבח בסרברניצה, בו נרצחו על פי ההערכות כ-8000 גברים. הזיכרון מהתקופה מוציא ממנו משפט בלתי נתפס: "אמרתי, זה רצח עם. שוב".
זהו רק סיפור אחד קטן מתוך האסופה המצמררת של "מסדרונות הכוח", הסרט הדוקומנטרי שהוקרן אמש בפסטיבל חיפה. סרטו החדש של דרור מורה הולך בדרכם של שני סרטיו הקודמים, שפירקו סיפורים גדולים דרך עיניהם של גורמים רבי השפעה בתוכם: המועמד לאוסקר "שומרי הסף", שסיפר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני מנקודת מבטם של ראשי שב"כ לשעבר, ו"הגורם האנושי" שהתמקד במו"מ בין ישראל למדינות ערב דרך הזווית של המתווכים האמריקנים. הפעם הנושא רחב אפילו יותר - מדיניות החוץ של ארצות הברית, בפרט בהקשר למשברים הומניטריים. הוא נפתח בנפילתה של ברית המועצות ומתפרס על פני הקדנציות של שלושה נשיאים - ביל קלינטון, ג'ורג' בוש הבן וברק אובמה. בעצם, זה לא מדויק - הוא נפתח הרבה קודם, בשואת יהודי אירופה ובהכרזה "לעולם לא עוד", המתגלה עם הזמן כמיתוס חסר כיסוי.
ברשימת המרואיינים לסרט תמצאו אישים כמו מזכירי המדינה לשעבר מדליין אולברייט, קולין פאוול, ג'יימס בייקר ואנתוני בלינקן, יועצים בכירים, דיפלומטים ועוד רבים אחרים, מוכרים וחשובים לצד כאלה שפשוט חזו בהיסטוריה העקובה מדם מתרחשת. מבוסניה עד לקוסובו, מרואנדה ללוב, מהנשק הלא קונבציונלי של סדאם חוסיין ועד לזה של אסד בסוריה - סיפורי חדשות מהסוג שהציבור מעדיף להדחיק נשזרים זה בזה לכדי סיפור על הקשר והיעדר הקשר בין אידיאלים, אינטרסים, סדרי עדיפויות (לא פעם בלתי שוויוניים) ופעולות. את כל זה מלוות תמונות גרפיות שההגדרה מאתר הפסטיבל "סצנות קשות לצפייה" קטנה עליהם, תיעודים בלתי נתפסים של רציחות ומעשי טבח, גופות מרוטשות או נפגעי נשק כימי. תזכורת מרה לשינוי שהביאו איתם האינטרנט וגלובליזציה של שנות התשעים - כשזוועות מתרחשות, כבר הרבה יותר קשה להתעלם או לומר שלא ידענו.
אבל "מסדרונות הכוח" הוא יותר מאוסף של פשעי מלחמה מחרידים - מדובר בסרט מרתק, מטריד ושובר לב, שיש בו מתח תמידי בין המדיניות בפועל לבין האישי והרגשי. זה סרט אינטימי מאוד שהמרואיינים בו לא משיבים בדיפלומטיות כדי להגן על החלטות כאלה ואחרות שביצעו, אלא משתפים צלקות עבר ולפעמים מכים על חטא. אחת הדמויות המעניינות בסרט, מבחינה זו ובכלל, היא של סמנתה פאוור, שמתחילה אותו כעיתונאית צעירה בבוסניה המדממת והופכת בהמשך לשגרירה באו"ם, חוקרת וסופרת.
ספרה זוכה הפוליצר "בעיה מהגיהנום: אמריקה ועידן רצח העם" הוביל אותה בסופו של דבר לממשל אובמה, שם שימשה כיועצת מיוחד לנשיא. דווקא דרך דמותה, שמשמשת רוב הסרט כמעין מצפן מוסרי, המורכבות משתקפת הכי טוב - הרי רצון טוב לא מספיק בעולם רווי אינטרסים, סיבוכים והשלכות מסוכנות. כשנדרשה על ידי יריבים פוליטיים לצד חברים לשקול להתפטר כמחאה על היעדר התגובה למתרחש בסוריה, היא החליטה ללכלך את המוניטין שלה מאשר לוותר בטהרנות על הטוב היחסי - מסיוע לפליטים ואסירים פוליטיים ועד לטיפול בהתפרצות אבולה במערב אפריקה: "למי ההתפטרות שלי תעזור חוץ מאשר לי בריאיון הזה?".
הרצון והקושי לעשות טוב בעולם מלא רוע ואכזריות חוזרים כתמה גם בשני סרטים נוספים שהוקרנו בפסטיבל השבוע: "הגנן הראשי" האמריקאי מחד ו"המילה" האירופאי מאידך. הראשון הוא סרטו החדש של פול שרדר, התסריטאי מאחורי "נהג מונית" ו"השור הזועם" שהפך לבמאי בעצמו. שרדר משלים כאן טרילוגיה תמטית על גיבורים רציניים וסטואים כלפי חוץ אך שבורים ומיוסרים, בעלי יצר אלימות והרס עצמי שהם מנסים להשאיר בפנים. ב"כנסייה החדשה" זה היה אית'ן הוק בתפקיד כומר אלכוהוליסט שמשבר האקלים מוציא אותו משלוותו, ב"סופר הקלפים" אוסקר אייזק כשחקן פוקר מקצועי שנפשו רוסקה לגמרי במלחמת עיראק.
הפעם הכוכב הוא ג'ואל אדג'רטון, המגלם כאן את הגנן נארוול שכבר שנים מטפל בפרחים וצמחים בגן רחב הידיים של נורמה (סיגורני וויבר), אישה עשירה ומיוחסת עם הרבה יותר מדי חשיבות עצמית. יום אחד היא דורשת שייקח תחת חסותו את אחייניתה מאיה (קווינטסה סווינדל), צעירה שזקוקה נואשות להזדמנות לשנות את חייה. נארוול, שבעצמו זנח מאחור טעויות עבר קשות, מבצע את המשימה קצת יותר מדי טוב ומתאהב בצעירה הסוררת לכאורה.
מבין שלושת הסרטים שהוזכרו לעיל, "הגנן הראשי" הוא הנגיש והקל לעיכול ביותר. זה לא אומר המון, כי שרדר בן ה-76 הוא יוצר שמתעניין בדברים מסוימים מאוד, שלא בדיוק מתאימים לציבור הרחב. חיפוש רוחני וממשי אחרי גאולה, פלירט עם סכנה ואלימות, תחושת רדיפה ומערכות יחסים נפיצות - הכל קורה גם כאן, אבל הפעם יש גם פתח מסוים לאופטימיות ואפילו קמצוץ של קיטש. הוא מדכא משמעותית פחות מאחיו לשלישייה, אבל גם פחות מדויק או עמוק, חורק לא פעם ולפעמים מרגיש כמו מחזור חומרים. הבעיה הכי גדולה היא השחקן הראשי - אדג'רטון הוא שחקן מוגבל למדי, שמסתדר לא רע עם הסטואיות אבל פחות עם הצדדים הרגישים או האלימים יותר של הדמות. בסך הכל מדובר בסרט סוחף עם רגעים חזקים, אבל זה לא הכי טוב ששרדר מסוגל לו.
את "המילה" ביימה אורחת הפסטיבל ביאטה פרקאנובה הצ'כית, שחזרה בו לצ'כוסלובסקיה של 1968. ואצלב (מרטין פינגר) עובד כנוטריון ומעביר את ימיו בין קביעת צוואות וחלוקת רכוש בין בני משפחה אבלים. באמצע יום עבודה עמוס צצים במשרדו נציגי המפלגה הקומוניסטית ובפיהם בקשה להצטרף לשורותיה. הם יודעים שבעבר הוא שילם מחיר על התנגדות לה ומבקשים להוכיח בעצם נוכחותו, כאדם הנחשב למוסרי ומכובד בקהילה, את שינוי הדרך שעשו ("המפלגה השתנתה וגם אתה משתנה"). ואצלב מסרב אבל מקבל במהרה את הרושם שאין לו ברירה של ממש - דבקות בעקרונותיו תסכן אותו ואת משפחתו, וההשלכות מגיעות במהרה.
ואצלב מאמין בכוחה של מילה, במחויבות ובאחריות שמגיעה עם ההבטחה לאחר. "אלוהים ברא את העולם במילים ומאז הכוח של המילים לא השתנה", הוא מסביר. אותו כוח בלתי מעורער מתבטא באיומים באותה המידה כמו בהבטחות, אך מה שמלחיץ אותו באמת הוא לא ההשלכות של הסירוב שלו אלא דווקא האפשרות של השחתה מוסרית. עבורו, היכולת לעמוד במילה שנתת היא האידיאל החשוב ביותר. אבל "המילה" הוא גם סרט על אשתו, ורה, שעבורה המילים בוראות מציאות קודם כל עבורה ועבור המשפחה שלה. היא מתעקשת לשמור על אופטימיות פרקטית גם במצבים הכי מלחיצים, פשוט כי "אין לה זמן לפחד".
האלימות בשירות הפוליטיקה של "המילה" לא בדיוק פיזית. דיאלוג אחר דיאלוג, רמיזה פאסיבית-אגרסיבית אחת אחרי האחרת, האימה השקטה מחלחלת לתוך הנפש וגורמת לדמויות לשקול מחדש כל צעד. הסרט בוחר להתמקד בחיי המשפחה ולא בעימות של ואצלב עם אנשי המפלגה, ומרחיב את העיסוק הזה דרך מפגשיו של הנוטריון עם משפחות ששוכרות את שירותיו. השאלה הגדולה כאן היא האם במצבים מסוימים דבקות בערכים היא חוסר מוסריות בפני עצמה - מה חשוב יותר, המילה שלנו לעצמנו, לקהילה שלנו או לאנשים היקרים לנו ביותר. הבמאית מעלימה את המשבר הלאומי שברקע כדי להתמקד ביומיומי והשגרתי, והיא מציגה את הסיטואציה הטעונה הזו בדייקנות עדינה של איזמל.
ועכשיו למשהו שונה לגמרי - דוקו ישראלי נוסף שעשה אתמול את בכורתו בפסטיבל הוא "אנחנו לא ניפרד לעולם" על חייו של יהודה בארקן. בשעה וחצי ועם המון חומרי ארכיון מצוינים, הסרט מדלג בין תחנות חייו של השחקן שהפך למפיק סרטים למרות שכישורי ההפקה שלו לקו בחסר, בלשון המעטה. ששי קשת, אריה מוסקונה, עדנה לב, צחי נוי, הבמאית איילת מנחמי ומשפחתו של בארקן הם חלק מהמרואיניים שמתארים את ההצלחה עם "לופו", סרטי הבורקס, סרטי המתיחות וטרילוגיית "אבא גנוב", אבל גם את רגעי השפל, המצוקה הכלכלית והסיבוכים המשפטיים. הבמאי אלון גור אריה, המוכר בזכות תופעת הקאלט "היפופוטם" והסרט "המוסד", מכבד את מושא התיעוד שלו בכך שהוא מעניק לו דוקו-ביוגרפיה לפי הנוסחה, אבל עם טוויסט כיפי ומצחיק. זה מתבטא בעריכה חצופה וגישה חפה מרצינות יותר, אבל בעיקר בקריינות שמלווה את כל הסיפור בגוף ראשון.
שנתיים אחרי מותו מקורונה בגיל 75, קולו של בארקן (האמיתי, אחד מבניו או חקיין? לא ידוע) מוביל את הצופים ומזפזפ בין רגעים מחייו, לא פעם עם מידה של זלזול או מבוכה מהמתרחש על המסך. כשהדברים נעשים עצובים וקשים יותר הוא נעלם ומשאיר את הבמה למשפחה והחברים, שגם הם לא מקלים ראש בצדדים הקשים יותר באישיותו ובביוגרפיה שלו. התוצאה היא דיוקן מצחיק וגם עצוב שלא מתעלם מהמורכבות של בארקן כדמות ציבורית וכיוצר. יש בו חשבון נפש מסוים על הסקסיזם והוולגריות של סרטי המתיחות, אבל הוא גם לא מתעלם מההצלחה והחשיבות שלהם בזמן אמת. הוא נוגע גם בחוסר האחריות הכלכלי והחיבה היתרה להימורים, היחס לנשים והחאפריות המסוימת שבה הפיק ויצר קולנוע, אבל תמיד עם חיוך ותוך ניסיון להבין את הפסיכולוגיה מאחורי הצעדים שעשה. זו ביוגרפיה מכובדת לאדם שראה בעצמו האאוטסיידר האולטימטיבי, אבל לא מכובדת מדי בשביל לדלג על נושא חשוב כמו הומור פלוצים.