בכל התמונות המתעדות משא ומתן בין ישראל והעולם הערבי, תמיד בולט היעדרן הכמעט מוחלט של נשים משולחן הדיונים. בדומה לכך, כמעט ואין בקולנוע הישראלי סרטים על המצב הביטחוני שביימו נשים. לתוך החלל הזה נכנס כעת "סבוי", סרטה המדובר של זוהר וגנר. לאחר הקרנות בכורה בפסטיבל הקולנוע ירושלים, ממנו יצא עם שני פרסים, ולפני שיוצג בכאן 11, הסרט עלה השבוע בהפצה מצומצמת באולמות. ביום רביעי הוא גם הספיק להתכבד בשבע מועמדויות לפרסי אופיר.
כמשתמע משמו, הסרט עוסק בפיגוע במלון סבוי, שבמהלכו שמונה מחבלים פלסטיניים השתלטו על המקום ותפסו עשרות בני ערובה. הוא מתמקד בדמותה של כוכבה לוי, אחת מבנות הערובה, שהודות למוצאה הכורדי-תימני דיברה ערבית, ובזכות כך מצאה עצמה מתווכת בין הטרוריסטים לכוחות הצבא שניהלו איתם משא ומתן. היא עשתה זאת בקור רוח ושמרה עליו גם כשסייעה לחלץ תייר פצוע כדי שיוכל לקבל טיפול רפואי. לכל אורך הדרך, הגיבורה לא ניסתה להימלט, אלא דאגה לשאר החטופים.
וגנר, שהחלה את דרכה כעיתונאית ומוזיקאית, פרצה בעולם הקולנוע לפני כעשור וחצי עם סרטה התיעודי "זורקי", ומאז ביימה כמה סרטי דוקו מוערכים נוספים. גם ב"סבוי" יש אלמנטים תיעודיים, והוא משלב צילומי ארכיון, הקלטות מן האירוע וכיוצא בכך, אך הבמאית מדלגת ביניהם לשחזורים דרמטיים של האירועים, בהשתתפות שלל כוכבים וכוכבות - דאנה איבגי בתור כוכבה לוי, אימרי ביטון כגבר הנשוי שעמו ניהלה רומן, שהיה אף הוא במלון בשעת הפיגוע, עלא דקה כאחד המחבלים וכיוצא בכך.
במובן הזה, "סבוי" הוא סרט אקשן לכל דבר, עם לא מעט סצינות של פיצוצים ויריות - כוכבה לוי, אישה שנקלעה לסיטואציה בתוך בניין ממולכד ואז תימרנה בו את דרכה בתושייה, היא מעין גרסה ישראלית של ג'ון מקליין ב"מת לחיות". גבר ביים את "מת לחיות" וגברים אחרים ביימו את ההמשכונים ואת החיקויים שלו. נדיר שאולפן הוליוודי מפקיד סרטי פעולה בידיים של אישה, ובקולנוע הישראלי זה נדיר עוד יותר, כך שוגנר פורצת כאן דרך. היא מסמנת את עצמה כתשובה הישראליל לקתרין ביגלו, אחת מן הנשים היחידות שזכו לביים אקשן בהוליווד, וחתומה על כמה מן הסרטים האמריקאים הגדולים של דורנו, בראשם "מטען הכאב" ו"כוננות עם שחר".
אפשר להגדיר את "סבוי" כסרט ז'אנר, אבל הוא לא גנרי ולא קונבנציונלי, והתוצאה הרבה פחות הירואית ובומבסטית מן הנהוג בסוגה, והרבה יותר מאופקת ומורכבת. וגנר לא מוותרת על בניית המתח ועל תיאור הדרמה, אבל שמה דגש על העיצוב האנושי של הדמויות, כולל המחבלים, ובעיקר על מסגור הסיפור הזה בתוך קונטקסט פוליטי וחברתי.
"סבוי" פורץ דרך גם במובן נוסף: ראינו כבר הרבה סרטים על הסכסוך, אבל הם לא הכניסו לתוכו לא את הקיפוח העדתי ולא את האפליה המגדרית, והסרט הזה משלב כאן את שניהם. וגנר מתארת כיצד כוכבה לוי סבלה מדיכוי כפול: גם כאישה, וגם כאישה מזרחית. היתה לה תשוקה לכתיבה וחלומות על קריירה ספרותית, אבל הקיבוץ שבו חיה חסם את דרכה לתואר בלימודים הומניים, והסליל אותה לעבודות כפיים ולשולי החברה. היא הסתפקה בכתיבת יומן, ש"סבוי" מצטט קטעים ממנו וממחיש כי היה לה כישרון כתיבה שההגמוניה דיכאה.
הדיכוי של כוכבה לוי המשיך גם כשהנסיבות העמידו אותה לרגע במרכז הבמה. ההקלטות מן האירוע חושפות עד כמה אנשי הכוחות המיוחדים שהקיפו את המלון זלזלו בה, מן הסתם בגלל המגדר ובגלל המוצא שלה. כשהתנדבה לעזור במאמצי התיווך והחלה לתרגם מעברית לערבית ולהפך, אחד מאנשי הצבא אמר לה בפטרונות - "תגידי למחבל שידבר איתי... את בטח לא יודעת טוב ערבית, שלא תפספסי משהו".
אך אף שלא שירתה בצה"ל, לוי דיברה ערבית טוב יותר מרוב אנשי הצבא שמחוץ למלון. הדמות שלה חושפת עובדה עצובה: מי שמנהלים את הסכסוך ומסקרים אותו מהצד שלנו הם בדרך כלל גברים אשכנזים שלא יודעים את השפה של הצד השני ולא טרחו ללמוד אותה. "סבוי" ממחיש איזו תקשורת טובה, טבעית ופרודוקטיבית התפתחה במשך זמן מסוים בין החטופה הישראלית-מזרחית ובין אחד החוטפים הפלסטיניים, וממחיש מה נשים מזרחיות היו תורמות לניהול הסכסוך אם לא היו מדירים אותן.
במקום שהגבורה של לוי תביא לה תהילה, היא המיטה עליה בושה. כל זאת בגלל שהיתה אישה נשואה, אבל בילתה במלון עם גבר אחר, נשוי בעצמו. החברה המקומית היתה אז עוד יותר פוריטנית ומיזוגנית מאשר היום, ולא ידעה להכיל זאת.
נוסף לכך, באותה תקופה פעלה באזור יצאנית עם שם דומה לשלה. בשל כל זה, כתבו עליה בתקשורת הישראלית והבינלאומית שהיתה "פרוצה". לוי הגישה תביעת דיבה וזכתה בפיצויים, אבל גם כשניקו את שמה, עשו זאת בצורה משפילה. "סבוי" חושף הקלטות של אנשי צבא שדנו בדמותה לאחר מבצע החילוץ של בני הערובה, ועלבו בה רק בגלל שהעזה לנהל קשר מחוץ לנישואים. "היא לא היתה זונה, סתם שרמוטה", מסכם אחד מהם, במה שהוא הרגע הכי מטלטל ב"סבוי".
קטעי הארכיון הם בסופו של דבר הרגעים הכי חזקים בסרט. אפשר לתהות על ההחלטה ליצור אותו כדוקו-דרמה, אבל אם היה מסתפק בגישה התיעודית, אולי היה נותר בגדר לא יותר מאשר כתבת מגזין ארוכה, מרתקת אך שגרתית. השחזורים הדרמטיים מאפשרים להמחיש טוב יותר את האופי של הדמויות, ולכוכבה לוי היה חתיכת אופי. השילוב שלהם גם הופך את "סבוי" למעניין יותר מבחינה צורנית, והוא מיטיב לשלב בין הצורה לתוכן. עבודת העריכה של נילי פלר ושאולי מלמד יוצרת מתח בין הקטעים הדוקומנטריים והעלילתיים, שמשקף את המתח שהיה במלון בזמן הפיגוע. הערבוב בין שני סוגי העשייה חותר בו בזמן תחת החוקים של הסרט התיעודי ושל סרט האקשן, והחתרנות הזו יאה למסרים הרדיקליים של הסרט. כוכבה לוי עשתה את הדברים בדרך שלה, וגם זהר וגנר עושה אותם כך.
דאנה איבגי, שמככבת בתפקיד הראשי, עושה זאת כהרגלה כשהיא נחושה, מחויבת וחמורת סבר כמו אגרוף קמוץ. השחקנית מועמדת לפרס אופיר על משחקה כאן ותתחרה בעצמה, שכן היא מועמדת גם על הופעתה השנה ב"סינמה סאביא". בהקלטות שומעים כי לכוכבה לוי היה מבטא וחיתוך דיבור מיוחד, ש"סבוי" לא כל כך מצליח וכנראה מלכתחילה לא מנסה לשחזר. אפשר גם להצטער על כך שהסרט כל כך קצר - שעה ו-18 דקות. שוב, הוא לא מנסה וכנראה גם מלכתחילה לא רוצה להעמיק באספקטים נוספים, בהם הקורבנות של האירוע - שמונה אזרחים ושלושה מאנשי הצבא שניסו לחלץ אותם.
ההדרה של כוכבה לוי התחילה הרבה לפני הפיגוע במלון "סבוי" והמשיכה הרבה אחריו, עד מותה לפני שלוש שנים ושבועיים. היא מעולם לא קיבלה את ההכרה הראויה לה. לא רק שאין על שמה אנדרטה - אפילו אין לה עמוד ויקיפדיה. היצירה הקולנועית של זהר וגנר ניצבת כמונומנט לזכרה ובנויה בדמותה: אמיצה, פואטית, משוחררת ויודעת בדיוק מה היא עושה.