מה קורה כששופט עונה במקום הנאשם: הסיפור המוזר על המשפט החוזר של זדורוב

הרוח הקרה שחדרה דרך החלון הענק הפתוח הקפיאה אתמול (רביעי) את היושבים באולמו של אב בית הדין, השופט אשר קולה, בבית המשפט המחוזי בנצרת. זאת, לאחר שהשופט קולה נעתר לבקשת החוששים מהידבקות בקורונה וציווה על פתיחת החלון האימתני, כך שכל מי שרצה לשרוד את הדיון היה צריך להתעטף היטב בבגדים חמים. המחזה שבו היושבים באולם מנסים, תוך כדי מאבק עם הקור שחודר מפתח החלון, להתרכז בדיון, היה סוריאליסטי בהחלט - אבל הרבה פחות סוריאליסטי מדברים אחרים שהתרחשו בדיון עצמו.

גם כך אירוע המשפט החוזר של רומן זדורוב הוא אירוע חריג, קשה (לא משנה באיזה צד אתה) ומסובך. לכן, הציפייה הטבעית היא שמשפט כזה יתנהל ביעילות אמנם, אך במתן יתר קשב לצדדים, באופן כזה שאף צד, אף פעם, לא יוכל לטעון יותר לעולם שלא ניתן לו יומו במסגרת ההזדמנות המשפטית האחרונה. גם כך התיק הזה שבר שיא בינלאומי בתיאוריות קונספרציה; גם כך התיק הזה השביע את דמיונם הרעב של יוצרים המתיימרים להיות דוקומנטרים, אך בפועל את השראתם שאבו יותר מעולם הפיקשן. יוצר אחד הרשיע ברצח את בנות כיתתה של ראדה, יוצרים אחרים הרשיעו ברצח תשושת נפש בשם אולה קרבצ'נקו (א"ק). אדם אחר שמסתובב בסביבות אולם בית המשפט מספר שהרוצח הוא הומלס כלשהו. כולם היו ועודם מוכנים להישבע בהכרעתם.

הייתי רוצה לחשוב ששלושת חברי הרכב השופטים שהופקדה בידם המשימה הקדושה הזאת, להכריע בפעם האחרונה בגורל התיק הזה, יעשו זאת כשלאף צד לא תהיה אף פעם טענה שלא נתנו לו להשמיע את קולו, להציג את מומחיו ואת הראיות שלו. אני מודה שרק יומיים, אינטנסיביים אמנם, ביליתי עד כה פיזית במשפט הזה - אבל לצערי התחושות שיצאתי עמן רחוקות מאד מהציפייה הזאת.

תזכורת בקליפת אגוז: מצד אחד עומד רומן זדורוב שטוען במשך שנים כי ההודאה שנתן בפני המדובב המשטרתי, בפני חוקרי המשטרה, ובמהלך שחזור מפורט בדצמבר 2006 - לפיה הוא זה שרצח את הנערה תאיר ראדה בשירותי בית הספר "נופי גולן" - היתה הודאה שקרית, ושהוא למעשה חף מפשע. מצד שני פרקליטות שמשוכנעת היום יותר מתמיד שהאדם הזה, ברגע של התפרצות זעם, הוא ששיסף בסכין את גרונה של ראדה.

זדורוב כזכור הורשע בערכאה הדיונית הראשונה, ערער לבית המשפט העליון, וזה, שעל אף שלא קיבל את עיקרי הערעור, החזיר במשנה זהירות את התיק לבית המשפט המחוזי לבדיקת חוות דעת שלא נבחנו כראוי. זדורוב הורשע שוב, ושוב ערער לבית המשפט העליון. בדעת רוב של שניים מול אחד, דחה בית המשפט העליון את ערעורו של זדורוב. הגלגול הבא היה בקשה למשפט חוזר בעקבות חוות דעת חדשה על אופן זליגת הדם, ובעקבות הפרשה המכונה א"ק (אולה קרבצ'נקו). השופט חנן מלצר נעתר לבקשה, תוך שהוא מייחס פחות חשיבות לפרשת א"ק, אך מייחס חשיבות רבה לחוות הדעת בדבר זליגת הדם שממנה כביכול התחזקה האפשרות שאדם אחר היה בזירה בזמן הקרוב לרצח (שהעקבה שלו עם דם היתה בזירה), בשונה מהתזה וחוות הדעת הקודמות של התביעה שזאת עקבה של אחד המחלצים שהגיעו מאוחר יותר, לאחר מציאת הגופה.

בפועל, מה שקורה בבית המשפט כרגע שומט לסת ומבהיר שוב בפעם המיליון כמה עשיית משפט בישראל (ובכלל) היא הדבר הכי רחוק ממדע מדויק. נכון, כשמתחיל משפט חוזר הוא מתחיל מאפס, וטוב ששלושת השופטים מתייחסים כך אל התיק. עם זאת, שופט בית המשפט העליון, חנן מלצר, שלח את התיק למשפט חוזר עקב ראיות חדשות (אחרת על פי דין לא היה יכול להחזיר את התיק למשפט חוזר). עדות קרבצ'נקו התנהלה במשפט החוזר בדלתיים סגורות. אל פרשת זליגת הדם עוד לא הגענו במשפט. כלומר הרוב המוחלט של הערות השופטים במשפט (והן רבות), הן על סוגיות שעמדו בפתחם של שמונה שופטים - ארבעה שופטים במחוזי (שופט אחד התחלף במשפט המשלים), וארבעה שופטים בבית המשפט העליון (שופטת אחת התחלפה בערעור השני). מתוך שמונת השופטים הללו, רק שופט אחד, יורם דנציגר, החליט לזכות את זדורוב עקב הסוגיות הישנות-נושנות. גם הוא, השופט דנציגר, אמר שכפסע היה מהרשעה של זדורוב, אך טביעות הנעל הבלתי מזוהות לא נתנו לו מנוח.

בהחלט יתכן שלגיטימי ששופטים שדנים עכשיו בתיק יראו אותו אחרת מהשופטים הקודמים שדנו בו, אך מה הסיכוי שקולותיהם של השופטים (שניים מהשלושה נשמעים היטב; של השלישית פחות) הללו יהיו כבר בשלב זה של המשפט כה קיצוניים, כה נחרצים, כה בוטים, כנגד התזה של התביעה, אותה תזה שאושרה על ידי שבעה שופטים, ושוב נזכיר - הסיבה העיקרית שבגינה נתכנסנו לשמוע משפט חוזר, עדיין לא נדונה באולם. האמירה הזאת לא באה להטיל דופי חלילה וחס בשופטים, אבל כן מעלה תהיות על אקראיות הדין הפלילי בישראל. אם התיק כה מופרך כמו שהשופטים אשר קולה ודני צרפתי נותנים את הרושם באולם בהערותיהם, איך לא הבחינו בכך שבעה שופטים. אם הוא לא מופרך, כיצד זה מרשים לעצמם השופטים קולה וצרפתי להשמיע הערות כה קיצוניות כבר בשלב זה כנגד תזת התביעה, עד כדי כך שאמרו השבוע לתובעים בתיק שהמצב שלהם בתיק קשה? האם זה קשור לקמפיין האגרסיבי החסר תקדים בציבור, ובעיקר ברשתות החברתיות, שמלווה את התיק הזה במשך שנים? התהייה הזאת מתחדדת כשיושבים באולם.

הסיפור המוזר של המשפט הזה מתחיל בספטמבר אשתקד. אחרי ההחלטה הדרמטית של השופט מלצר, היו ימים מורטי עצבים בפרקליטות בשאלה האם פרקליט המדינה החדש, עמית אייסמן, במבחן הראשון שלו, יחליט ללכת למשפט חוזר נגד זדורוב, או כמו בכמה מקרים בהיסטוריה המשפטית של ישראל, יחליט בסיטואציה כזאת לסגת מכתב האישום. אייסמן החליט להגיש את כתב האישום.

וכאן מגיע האירוע המגה-מוזר שהתרחש כבר בדיון הראשון בבית המשפט המחוזי בנצרת, לאחר הכרעתו של אייסמן ללכת על המשפט. למרבה התדהמה, הציעו שופטי ההרכב לצוות הפרקליטות, עוד בטרם נשמע אפילו עד אחד בתיק, לסגת (לפי סעיף 94 ב' לחוק סדר הדין הפלילי) מכתב האישום. איך? למה? על סמך מה? כאן נחלקות הדעות.

לדברי הסניגור, עו"ד ירום הלוי, שהשמיע את דבריו בקול רם בפתח הדיון אתמול, לאחר שפרסמתי את דבר ההצעה המוזרה הזאת במהדורת חדשות 13, ההצעה של השופטים עלתה לאחר טרוניה שלו על כך שהפרקליטות אז, באותה עת, ביקשה לבצע השלמת חקירה פורנזית, וההצעה לביטול כתב האישום היתה פרוצדורלית במובן זה שלאחר השלמת החקירה תגיש הפרקליטות את כתב האישום מחדש (מעין התלייה). לדברי פרקליטים מצוות התביעה, שנכחו באולם וכמובן סיפרו על האירוע הזה לממונים עליהם, לא היה קשר בין הדיון הפרוצדורלי שהתנהל בפתח הדיון לבין הצעת השופטים.

מבלי להלאות בפרטים משפטיים, התזה של הלוי לא מסתדרת עם לשון החוק (הסעיף של התליית כתב אישום הוא אחר וגם הוא לא מתאים בשום צורה לאירוע שלפנינו). כך או אחרת, גם אם התזה של הלוי נכונה, למה שפרקליטות דקה לאחר שהחליטה, אחרי ימים מורטי עצבים, ללכת למשפט חוזר נגד זדורוב ולא למשוך את כתב האישום, תרצה עכשיו לבטלו באופן שמאוחר יותר תזדקק לאישור יועץ משפטי לממשלה להגיש אותו מחדש (כך לשון החוק). מה ההיגיון בזה? אם באמת לכך כיוונו השופטים, ורוב האנשים שישבו באולם לא חושבים כך, איזה היגיון יש בבקשה כזאת? איזו דרך היא מסמנת להמשך המשפט הזה? האם היא לא נותנת את התחושה שההכרעה בתיק כבר כתובה? האם זו לא מסוג ההצעות שמצדיקה בקשת פסלות?

התחושות הללו רק הלכו והתעצמו בהמשך המשפט, והשבוע הן הגיעו לשיא. סיקרתי בחיי משפטים פליליים רבים, אך לא נתקלתי במחזה כמו זה שראיתי השבוע. אני דווקא מאלה שמעדיפים את הטמפרמנט של קולה וצרפתי - שופטים פעילים בדיון, שואלים שאלות, מפגינים בקיאות, ולא את סגנון השופטים ששותקים כדגים עד הכרעתם. העניין הוא שהשופטים שלנו, ביום שלישי האחרון, לא הצטיינו בהצגת שאלות לעד, אלא במתן תשובות במקומו. זה היה מחזה אבסורד.

כך למשל התובעת מיטל חן רוזנפלד חקרה את זדורוב על עדותו בדבר זוג המכנסיים שזרק ביום הרצח. בין השאר היא נסתה לשאול אותו מדוע דווקא כשמוצג לו זוג מכנסיים מסוים בחקירה (זה שאמר שזרק, אך לא באמת זרק), הוא בוחן אותו במיוחד בשונה מהזוגות האחרים שהוצגו לו. בשלב זה השופט קולה מתפרץ ופשוט משיב במקום העד כי המבט הבוחן של זדורוב לעבר המחשב קשור לעיוות שנוצר בצילום עקב מה שהוא כינה בדיון "אפקט נינג'ה". התובעת התפלצה. ראיתי בשנות סיקורי מקרים רבים בהם שופט מטיח בפרקליט כי הוא שם מלים בפי העד, מימיי לא ראיתי מקרה הפוך שבו פרקליט מטיח בפני שופט שהוא שם מלים בפי העד. במשפט הזה זה קורה רבות. במקרה הזה, התובעת כל כך זעמה שביקשה מההרכב לצאת להפסקה, וכשחזרה ממנה אמרה לשופט, במלים אחרות, שהיא לא תמשיך בקו החקירה שלה עקב זיהום עדותו של העד על ידי השופט.

מקרה בוטה נוסף היה באותו יום כאשר הוקרן קטע שבו זדורוב אומר אמירה כלשהי (תוכנה פחות חשוב כרגע) מול המדובב. התובעת מקרינה את הקטע, מתוך מטרה לקבל אחר כך את תגובתו של זדורוב לאמירתו. תוך כדי ההקרנה השופט מבקש ממנה לעצור כדי לשמוע משפט שמסנן לפני כן ארתור המדובב. התובעת הכירה את הקטע היטב, וידעה שהמשפט שאומר ארתור הוא אותו משפט שיגיד אחר כך זדורוב, אך רצתה לתת לזדורוב להסביר בבית משפט כרצונו. "שימו לב מה הוא אומר פה", אומר השופט בקול רם. התובעת שוב התחרפנה. "עכשיו העד יגיד שהוא פשוט חוזר על דברי המדובב", הטיחה בשופט. ובכן, לאחר ויכוח קולני בין השופט לתובעת, נשאל זדורוב לפשר אמירתו, והוא השיב כצפוי: "חזרתי על מה שארתור אמר". בספסלי הפרקליטות התפרצו בצחוק מתוסכל, ואב בית הדין הגיב: "עכשיו תגידו שהוא אמר את זה בגללי. בסדר, בסדר, אני בלתי בהיל", יעני לא נבהל מכם.

הלוי, צריך לומר את האמת, זוכה ליחס הרבה יותר טוב באולם, אף שהוא מתנהג בו כאילו הוא הסלון הביתי שלו. זורק הערות קולניות כל כמה דקות, לרוב ללא הפרעה מצד השופטים, משחרר לאולם דברי בוז כלפי התביעה, ונותן פרומואים קולניים על מהלכים צפויים שלו בהמשך המשפט. הדברים נעשים גם בדלתיים פתוחות, וגם מאחורי הדלתיים הסגורות, עת העידה שם אולה קרבצ'נקו (אותה אישה שהלוי הצהיר עליה בכל מקרופון מזדמן כי לא רק שהיא רצחה את תאיר ראדה, אלא שהיא רוצחת סדרתית). ההערות של קולה להתפרצויות הללו מינוריות ומחויכות.

וכל זה כאמור עוד לפני שנשמעה מלה אחת בתיק הזה בדבר חוות הדעת על זליגת הדם, חוות הדעת שהביאה אותנו למשפט החוזר. גם כאן נראה די ברור לאן הרכבת של השופטים נוסעת. העד המרכזי של הלוי בנושא זליגת הדם, הוא הג'וקר המנצח מבחינתו, ראש המכון לרפואה משפטית, חן קוגל. השופטים מבעוד מועד כבר תהו בקול בבית המשפט כיצד זה הפרקליטות, שקוגל דרך קבע מייצג את עמדתה בבית המשפט, תוכל לטעון בעתיד כי עדותו לא מקובלת עליהם? מאידך, השופטים ביקשו מהפרקליטות לוותר על העדת המומחים מטעמם בדיוק באותו נושא.

כמה הערות לסיום. שלושת שופטי ההרכב בקיאים באופן נדיר בתיק הפלילי שמונח מולם. הלוואי על כל שופט בישראל. על אף התיאור שניתן פה להתנהגותו המופרעת של הלוי בדיון, חובה לציין שמדובר בסניגור מצוין שהביא ללקוח שלו הישג נדיר, וככל הנראה ההישג הענק עוד לפניו. אין ספק שעמיתיו יכולים להתקנא בו. צוות התביעה שמופיע בתיק הגיע מוכן, חוקר באופן מקצועי מאד, אך כרגע נראה שזה לא יעזור לו.

שלא תהיה טעות, זיכוי אדם במשפט חוזר, עקב ספק סביר שעולה מראיות חדשות, הוא לכאורה תעודת כבוד למערכת המשפט הישראלית. אנחנו לא תמימים וברור ששופטים מפתחים דעה על התיק תוך כדי ניהולו, אבל אנחנו רוצים להאמין שהשופטים משאירים בלבם פתח לכל החלטה. אולי זה קורה גם במשפט החוזר של זדורוב, אבל כלפיי חוץ זה לא נראה, וצדק, כך למדנו, צריך גם להיראות.