שלום אסייג נמצא בסביבה כבר הרבה מאוד זמן, אבל מאז "מנאייכ" נדמה שהוא כבש את הלב של מדינה שלמה. ההופעה מלאת הנוכחות והאופי שהציג בסדרת המשטרה, המחישו איזה כוח דרמטי יש לקומיקאי כשהוא נושא על גבו את העלילה.
קשה שלא לחבב את אסייג גם בפרסומת המשעשעת לרשת ויקטורי שעלתה לאחרונה, שלושה דורות של בני משפחת אסייג קוראים אחד לשני "אבא". הסלנג הזה אמנם רווח, אלא שלאסייגים יש גם סיבה נוספת: כזכור לכולנו, בסדרה "שנות ה-80", שלום אסייג מגלם את אביו פרוספר, ובנו דניאל מגלם את שלום אסייג, כלומר את אביו.
הסדרה המצליחה ההיא אמנם סיימה את דרכה, אבל רק לכאורה. סדרת ההמשך, "שנות ה-90", יצאה לדרך, התסריטאים והבמאי התחלפו, השנים קצת רצו קדימה - אבל הדמויות הן אותן הדמויות והנוסחה היא אותה נוסחה. אמש עלו לאוויר שני פרקי הבכורה שלה, ומהם עולה שהגברת היא אותה גברת, גם אם עכשיו היא לבושה קצת אחרת.
"שנות ה-90" משנה מעט את המערך, עם תזוזות קלות של הדמויות: שלום עובר להוביל צוות בידור באילת ומכניס את חברתו הבריטית להיריון, ממוקה מנהל אולם אירועים ומורדי פותח בוטיק אופנה. השנים מביאות איתן גם טכנולוגיה חדשה ומכירות של מזכירות אלקטרוניות ודיסקמנים, ואפילו שירים של מדונה ופרקים של "בברלי הילס 90210". מה שמוביל את הקומדיה הוא כרגיל המתח בין המבוגרים המסורתיים לבין העולם המתפתח.
לעובד חמום המוח במכולת של בודנהיימר, שננזף כל הזמן בגלל שהוא עובד בלי חולצה, יש פאנץ' קבוע ומוצלח. כל פעם שמישהו מעיר לו על כך, הוא משיב: "אתה שואל בננה למה מקלפים לה את הקליפה?". זאת משפט נהדר, שממחיש את המוטו של "שנות ה-90": האנשים עדיפים כמו שהם, בלי הקליפות שלהם, ובלי התחכמויות. זה משמעותי על אחת כמה וכמה כשמדובר בעצם בסיפור שמתבסס על דמויות אמיתיות.
בננה מקולפת היא הרי הסמל של הסלפסטיק, אבל בסופו של דבר, אם נשים בצד את קריצות הרטרו - "שנות ה-90" פשוט ממש לא מצחיקה. רצף הפאנצ'ים כל כך צפוי וחלש, ולא מתרומם מעל המובן מאליו. זה לא כל כך מצחיק שליליאן צופה ב"בברלי הילס" בסתר אבל כשמגיעים אנשים היא קוראת למני לכבות את זה. לא כל כך מצחיק שממוקה אומר "ביזנצמן" (לפחות לא "כלב בן כלב") בעוד בודנהיימר האשכנזי שכולם שונאים אומר "צפרא טבא". וזה בטח לא כל כך מצחיק שהרב קורקוס מאיים שוב ושוב להכות את בנו בחגורה. זה באמת כל מה שיש ל"שנות ה-90" להציע?
אם מסתפקים בחיוכים, אפשר לומר שהסצנות של שלום ודניאל אסייג (בנפרד) טובות יותר מאחרות, אבל הן לא מספיקות כדי להחזיק את "שנות ה-90". קיוויתי, בחסות ההתאהבות הלאומית באסייג, ליהנות ממנה הרבה יותר - אבל קשה ליהנות מסדרה שלא רוצה מעצמה יותר מאשר לומר "איזה צחוקים היו פה בניינטיז".